המציא לי מחילה, אביתר בנאי

בזמן אמת, כשהאלבום הראשון של אביתר בנאי יצא, היינו קרועים עליו, אני ואלי. לא הפסקנו להקשיב לו.
זו הייתה תקופה של גילויים מוזיקלים. היינו בני 16 או 17. למדנו בפעם הראשונה מי זה רוברט וויאט, גילינו את הסמיתס ואת Yes.
התרגשנו מהאלבום, אבל זו הייתה התרגשות אחרת. לא עוד כותב טוב, מלחין טוב, זמר טוב. אלא הד שיוצא מרמקולים, ומסתנכרן עם הקרביים, מרפרף בהם. לא באמת ידענו, לא באמת יכולנו להכיל את מה שיצא מהרמקולים. ילד בן 16 או 17 לא יכול להכיל את האלבום הראשון של אביתר בנאי. יכולנו רק לחשוב שאנחנו מבינים את משמעות הביטוי 'איך הכל במעגלים, מפתיע אותי כל פעם'. אבל לא באמת יכולנו להבין, נכון? מה ידענו על מעגלים? אולי לחשב רדיוס.
מה יכולנו לדעת על יחסי הורים-ילדים\נערים? הרי חווינו אותם בדיוק באותם ימים. יכולנו להבין את 'אבא מחייך ובוכה לפעמים'? לא, לא יכולנו. גם לא יכולנו להבין את 'שנה אני גר פה, לא עבר אף אחד, דקה נסדר'. לא באמת יכולנו להבין את עומק הבדידות התהומית ואת התחינה הזו 'תני לי דקה' (רק בבקשה אל תלכי).

אבל משהו באלבום הזה חילחל אצלי וזעזע את התודעה. התרחקתי. האלבום הזה, על הטקסטים שלו, הרגש והכנות שלו, שהיו זרים לי כל כך בכל המוזיקה ששמעתי דאז, גרם לי לאנטי גדול אחרי כמה חודשים. שמתי על אביתר בנאי איקס. לא בצורה מודעת, לא מוכרזת, לא במובן רע. לא חזרתי לשמוע את אביתר בנאי יותר. במרוצת השנים לא באמת ידעתי להסתכל פנימה ולהתבונן ולמצא מהי הסיבה האמיתית להתרחקות שלי מיוצר שכל כך אהבתי.

קיימות ווריאציות שונות לאנרגית פחד, געגוע, זעם, אלימות, מיניות, שמחה, קנאה, תסכול ועצב.
הפחדים בנפש, עצורים בשרירי הגוף. הכתפיים קשיחות, הצוואר מאובן, המתח כמו לילה אחד ארוך שממתין כבר שנים להגמר. כהשרירים בגוף לאט לאט מומסים, וכל המוגלה יוצאת החוצה ומתפרקת לכדי שומנים בדם, שיסתלקו להם בדרכים שלהם, ופתאום אני מוצא עצמי מתבונן בלבן של העינים לשטן התורן שעלה למשמרת.
איך הכל במעגלים, מפתיע אותי כל פעם. כמה טבעי זה שבדיוק בימים גדולים ונוראים של התבוננות גדולה, האלבום הזה ייצא מחדש ויציב מולי את האמת – האלבום הראשון הוא הסיפור שלי, לא רק שלו. מי רוצה להסתכל בכלל, עדיף להפנות מבט ימינה, לירוק על הרצפה ולגרד את החזה השעיר. זה צ'יינהטאון.

צ'יינהטאון

הגבר של הדור החדש, מותר לו לצאת נגד האתוס, זה בסדר ובאירופה זה מקובל.
אבל הגבר הישראלי של הדור החדש, המלאכה שלו קשה מנשוא. לא רק שצריך להמיס את האתוס הגברי, צריך גם לעמוד איתן מול סופות הישראליות שמשתוללות בחוץ. והסופות האלה מצפות שתעמוד מולן, תירק הצידה ותינוק יניקה ממרלבורו אדום. הפסקתי לעשן כמעט לפני שנה ולאחרונה הפכתי טבעוני. אני תומך בזכויות אדם ומתעב את ציפורני ממסד הדת ואת הבינוניות הישראלית. אני לא מתאים לפרופיל המקומי, אני גבר של הדור החדש. מעולם לא התאמתי לפרופיל. גם אביתר של האלבום הראשון הפתיע בהצלחתו, כאלבום שלא התאים לפרופיל של גבר ישראלי. בטח שלא לפני 15 שנים. ספק אם היו קוראים לו בשם אחר, מישהו לא היה זורק עליו משהו בגלל הרגישות שלו. המדינה הזו לא יודעת לאכול רגישות, אלא אם היא תהיה לבושה במדי צהל וסטיקר של דם המכבים, קרית שאול, חודש מאי.

אז האלבום הזה חזר לתודעה וברגעים אלה אני מקשיב לו שוב, בפעם הראשונה ב-15 השנים האחרונות.
היום, אני קצת יותר חכם, קצת יותר מודע, קצת מבין את הפצעים שנפערו, מבין איך נשברתי לאט. למה רציתי שיוותרו וילכו, שאוכל ללחוש בשקט, כי אני לא צועק. כי אני לא יודע איך עושים את זה.
אני מבין למה לא יכולתי להקשיב לאביתר בנאי יותר. הפסקול של אביתר הוא הפסקול שלי. זה הפסקול של כל הפחד. הסיפור שלנו שונה, אבל ה DNA דומה והאנרגיות אותן אנרגיות. לו הייתי אמיץ מספיק, גם אני הייתי כותב את האלבום הזה. אבל אני פחדן. קיבלתי אגרוף לפנים,הלכתי הצידה ולא חזרתי להתעמת עם הגוליית הזה.

אני בריא והולך בדרך נכונה, בתהליכי תשובה לא יהודיים, אבל יש עוד כל כך הרבה נקיונות שצריך לעשות. לבעוט בגאווה ובתאווה החוצה ובכל יתר האויבים הגדולים שטיפחתי, לאמץ את הענווה פנימה. לחזור לבסיס, לאכול מהאדמה, ולחיות את מה שניתן לנו, באהבה גדולה ובאור. ועד אז, צריך לעבוד.

רק הזמן יעיד אם יכולתי לחזור לשמוע את האלבום הראשון של אביתר בנאי. המציא לנו מחילה.

 

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על המציא לי מחילה, אביתר בנאי

  1. מאת אלי‏:

    יאיר היקר,
    התרגשתי ובפחות רשמיות אגיד שאני ממש מרגיש איתך במסע הזה ומזדהה עם מה שכתבת.

    הקטע המטורף הוא שגם לי לוקח זמן להבין איך דברים שקעו בי והציפו השראות רבות, ומצחיק ששמת את השיר צ'יינטאון כי זה מטורף כמה שהשיר הזה נוגע לקשר שלי עם אביתר:
    א. התמזל מזלי ואת עיבוד המיתרים לשיר עשה צח דרורי הנודע
    ב. זה השיר הראשון שכתבתי על פסנתר- אותו פסנתר שקניתי לאחר שעבדתי בעבודת קיץ מהופנט להוציא את תפקידי הפסנתר באלבום הראשון של אביתר
    ג. הסאונד של הפסנתר המעוות בסוף (3:34) הושפע ביודעין מסאונד הפסנתר בסוף השיר "הדוב והנחש" של אביתר

    מרגש, מצמרר, מזכך ונקי כ"כ האביתר הזה

  2. מאת יעל ר.‏:

    כתבת יפה. אם כי עבורי אביתר התגלה לי רק ב"תחרות כלבים", שעדיין הינו השיר הכי מרגש שלו בעיניי.

  3. מאת יוחאי וולף‏:

    ואו, איזה פוסט דוקר ופוצע. לא פלא שהגבת כך, מדובר באמת באלבום חד פעמי (כל כך חד פעמי, שאני חושב שהוא שם בצל את כל מה שאביתר עשה מאז).

  4. מאת מנחם‏:

    באמת צריך להגיד תודה לקוטנר שמצליח לעשות לנו לופים של 15 שנה
    כנראה שלופ של 15 שנה הוא רציני במונחים שלנו..

  5. מאת תלולית‏:

    הנה אתה מבריא (-: מאיר על השדים שבחשיכה ומגלה שאתה יכול להם. המילים שלך אמיצות יאיר, בהצלחה.

    ואביתר, אביתר תמיד היה עבורי האמת לאמיתה, הקרביים הפעורים, הכאב המזוכך.

  6. פינגבאק: סיכום בלוג 2012 | Small Town Romance

כתיבת תגובה