לבנון


ביום זכרון זה, מציינים שלושים שנים לפרוץ מלחמת לבנון, מהמלחמות היותר מיותרות שידעה המדינה.
מלחמה שהייתה אמורה לשנות קצת  סדרי עולם במזרח התיכון על ידי כח הזרוע (האם אי פעם הקונספט הזה עבד לאורך זמן?) ובסופו של דבר הצמיחה עלינו את חיזבאללה, סיבכה את הצבא בקרבות מיותרים והשאירו את ישראל על האדמה המקוללת ורווית הדמים הזו במשך שנים קדימה.

מלחמת לבנון, ולא 'שלום הגליל' כפי שניסו לכבס את המלחמה לציבור הישראלי, כמו כל מלחמה השאירה משקעים וטראומות לאומיים וכמובן הרוגים ופצועים והלומי קרבות ואנשים צעירים מדי שראו מחזות שהם לא צריכים לראות. אבל היא הייתה שונה בתכליתה.
קודם כל, זה מבצע שישראל התחילה, אמנם כתגובה על נסיון ההתנקשות בשגריר ישראל שהוביל להתקפה של צהל בלבנון ('אבו נידאל, אבו שמידאל צריך לדפוק את אש"ף, כדברי רפול) שהוביל לקטיושות מצד אשף, שהוביל להתקפה של צהל שהובילה למלחמה כוללת והתחפרות בעומק המדינה, שהובילה לנסיגה לרצועת הביטחון שהובילה הישארות בה במשך כמה שנים טובות עד שנפטרנו מזה. כמובן שתמיד הכל פתוח למאה פרשנויות, אבל מה שבטוח, זה לא היה הקייס הקלאסי של 'צבאות ערב פלשו למדינתנו ועל כן עלינו להתנגד'.

שנית,  בהסתכלות היסטורית כאחד שנולד שנה קודם, ואני מקווה שאני לא מפספס בגדול, זו נראית כמו מלחמה אחרת בתפיסתה הציבורית. המלחמה החלה כחודשיים לאחר פינוי ימית, שהיווה את אחד הארועים היותר קשים ששצפו את החברה הישראלית ובמרכזו הבנה ששלטון החוק הוא נזיל על פי פקודת רב ובמקום מסוים גם כירסום פומבי ראשון בדמוקרטיה, ביחד עם פילוג היסטורי בין ימין לשמאל (רק שנה אחר כך נהרג אמיל גרינצווייג בהפגנת שלום עכשיו) והבנה שלא מדובר בגוש דבוק היטב שנקרא 'עם ישראל', לא עוד. מדובר בחברה שמתחילה אט אט להתכנס לתוך עצמה בקבוצות קטנות ובפרטים.

שלישית, המלחמה לא קרתה פה בישראל. היא קרתה במקום אחר. תל אביב הייתה תל אביב על חיי הלילה שלה. ירושלים המשיכה להיות ירושלים וגם בבאר שבע כיכר השוק לא הפכה ריקה.
יובל בנאי ב'סוף עונת התפוזים', ששירת כלוחם במלחמה הזו, מספר שיצא בסופ"ש הביתה והגיע מלבנון ותפס טרמפים בתל אביב, וראה שהכל חי ובועט כרגיל, חזר ביום ראשון לתופת המלחמה ולא הבין את הנתק הטוטאלי שבין העורף לחזית. נראה שהחייל הישראלי הממוצע, אם ניקח את דמותו של בנאי, לא מבין למה הוא נלחם ונגד מי, לא מבין את מי הוא מייצג מבחינה רגשית, וקלט בסופו של דבר שהוא מאד לבד עם זה. הוא, וכל החבר'ה שלו על הפיסטין.

אחד התקליטים שתמצאו בכל בית הוא 'המלחמה האחרונה', משירי מלחמת יום כיפור והוא מכיל נכסי צאן ברזל כמו 'לו יהי', 'המלחמה האחרונה' וכך הלאה. שירים של ליקוק פצעים של מדינה שלמה שחטפה טיל ענק לתודעה ולגאווה, במלחמה נוראה שזעזעה את הבית. במלחמה שהייתה לפני כן הגיעו כל שירי 'אנחנו הגיבורים' או חוזקתו של צהל והמדינה והרגנו את כל הערבים וכו' (יואב קוטנר מתקן שזה לא מדויק, תודה יואב וסליחה עם הקוראים). במלחמות שהיו לפני כן, הפסקול היה של תקומה וחברה סולידרית שגדלה בבית ילדים אחד גדול. כל סצנה תרבותית מוזיקלית, אם אפשר להשתמש במושגים כאלה בכלל בהקשרים האלה, היה שופר לתודעה המרכזית הציבורית של אותה התקופה.

אבל במלחמת לבנון קרה דבר מעניין. המוזיקאים, שהיו חיילים בדמותו של בנאי, או שהיו שותפים לתחושות כאזרחים, מצאו עצמם מבולבלים כשברקע התותחים רועמים. מכאן לא יצאו שירי ליקוק פצעים, לא שירי הווי, לא שירי אחדות. בשירים המעטים שנכתבו על המלחמה הזו, אין אפילו טון אחד בולט, ממש כמו בחברה הישראלית. הטלת האשמה, אם הייתה, הייתה מרומזת. ההסתכלות על החברה, אם הייתה, הייתה חומלת. פתאום עלו נושאים חדשים על סדר היום, פתאום נפתחה הדלת לביקורת. פתאום התרבות לא הייתה מוכנה לקבל באופן אוטומטי ובהכנעה את 'גזר דין המלחמה' ולא קיבלה את סיפור 'לא הייתה לנו ברירה'. פתאום עוסקים בהלם קרב, בדאגה הפוליטית לעתיד, במתים שמתו לחינם. ואם התרבות המיינסטרימית ביטאה את זה, היא לא הייתה בודדה בתחושותיה הללו, היה לה גב וכנראה גב חזק מספיק של סולידריות ציבורית.

הביקורות החברתיות האלה היו נועזות ביחס לאז ובוודאי גם ביחס להיום. אפשר לספור על כף יד אחת את המוזיקאים שיצאו נגד מדיניות ממשלה, או נגד אבסורד המלחמה בשנים האחרונות, אבל משהו באוויר החרוך של אמצע שנות השמונים, איפשר למיינסטרים הישראלי לצאת נגד וכנראה בפעם האחרונה בזעם כזה. הממסד מצידו, לרוב חיבק את השירים הללו חיבוק דב, חנק מהם את האמירה והשאיר בתוכם את הפאתוס, הזכרון, השכול, הוציא מהם את העוקץ וצירף אותם לפנתאון שירי יום הזכרון שמציף את המיינסטרים מדי שנה, המקדש את המוות ולא את החיים, המשתמש בשכול כסם הרגעה. אפשר היה לראות את זה כבר לפני כן עם שיר ההיפים המסוכנים 'שיר לשלום' שמכיל את השורה, כזכור, 'אל תביטו לאחור, הניחו לנופלים, שאו עינים בתקווה, לא דרך כוונות'. ובעשור שלשמו התכנסנו אפשר לראות את חיבוק הדב ב'אין לי ארץ אחרת' (המנון שכול והדרך שבה ערוץ 10, שהיה בסכנת סגירה, ניגן על המצפון הלאומי). אפשר לראות את זה גם על הקהל באולפן עם 'בנזין' (הקליפ יגיע תכף) ואת כייף החיים שהוא חוגג כששרים לו 'האש הזאת תמשיך לרדוף אותנו עד הסוף' .

מיד אחר כך חזר הממסד להנמיך את הטון כנגד המפקפקים בנחיצות המלחמה (מקרה 'חד גדיא' ו'יורים ובוכים'), ובשנים שאחר כך פרץ הרוק הישראלי למרכז הבון טון ועשה הרבה קוק עד שב-95 רבין נרצח, הדיסטורשן כבה, סוףשבוע רגוע התחיל, סם ההרגעה הוזרק וכל השערים נסגרו בפני אמירות בוטות שבין כה, לא מגיעות מהמיינסטרים. זה כבר 17 שנה ככה.

אחרי הטלוויזיה – בנזין
"הרחקנו לכת בלי לדעת לאן
האש נמשכת קרובה לכאן
הם באים והם הולכים
ברובים ואקדחים
הם בוכים והם יורים והם בוכים
האש נמשכת – הרחקנו לכת
האש הזאת תמשיך לרדוף אותנו עד הסוף"
httpv://www.youtube.com/watch?v=wpSdtAdc3KE

 

אמצע ספטמבר – גלי עטרי (של אסתר שמיר, מתוך האלבום 'אמצע ספטמבר' שעל כולו בעצם נחה רוח הרפאים של מלחמת לבנון. קיים גם ביצוע נוסף ונפלא של עמית ארז)
השנה מתחילה באמצע ספטמבר
בזעם עצום וגובר
רוחות סוערות לוחמות על כל עבר
החורף ממית וקוצר
אומרים שסוף העולם מתקרב
בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב
מתחתיו האדמה בוערת
httpv://www.youtube.com/watch?v=SxkcXOYzEIs

התותח מצלצל פעמיים – משינה
הצלצולים באוזניות
הפריעו לו לחשוב
תקפו אותו בצהריים
ולפעמים ברחוב
המצב הלך והחמיר
שילם את המחיר.
חברתו לשעבר הבטיחה לעזור
כששב הביתה מן הספר
כבר לא היה גיבור
היא נעלמה לו
מן האופק מן הגבול
נשאר רק הצלצול
כואב וגם צלול.
httpv://www.youtube.com/watch?v=29IshdDi728

לא עוצר באדום – שלום חנוך
מסוק חולף בשמי העיר הבוערת
על העיר לא יותר מעוד סרט איום
שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום!
שמור נפשך! הוא לא עוצר באדום!
זהירות! הוא לא עוצר באדום!
והשוטים אוהבים את הכוח
מאמינים ועוזרים לו לצמוח
מי יציל אתכם כשתבינו פתאום
מאוחר – הוא לא עוצר באדום
הוא לא עוצר באדום
(לא מצאתי ביוטיוב גרסה מלאה של השיר אבל זה מה יש)

ביקור בהר – נושאי המגבעת
ביקור בהר
ביקור אצל ההר
ביום אפור אתה רואה
אנשים בוכים על קברים ריקים
מבכים את יומם הקרב
ביום בהיר אתה לא רואה כלום
הסתכל על מאות אורות קטנים
הצל מטיל ספרות שחורות
אתה כל כך לבן היא לא למדה דבר
httpv://www.youtube.com/watch?v=Z8KFycjC7HA

חצבים פורחים – תיסלם
מול חופי הכנרת
צל הרי הרמה
חקלאי וצנרת
שיבולי הקמה
אם שולחת בניה
על הארץ לשמור
חצבים פורחים
וציפורים אין ספור
httpv://www.youtube.com/watch?v=STAHSLLBRIk&ob=av3e

טנגו – שפוי מלחמה (קיים גם ביצוע מצוין של קוואמי)
מחפש את המקום שבו
הפסקתי לנשום
מפשפש במעומעם
לא נזכר בסוג הדם
"למה זה דומה" שואל
הדם המרומה
"אחר כך" אני עונה וממהר
להתחבא, עד מתי?
עד מתי?
אאחז בעור עיניים
אשפשף את ה—–
שלב ידיים!
הכל כה בזוי
ועדיין שפוי
מלחמה
httpv://www.youtube.com/watch?v=w6zUfSAbzb8

ועדיין, ניצבות אותן חמש שורות ניצחיות, שחיבוק הדב חנק עד מוות למרות שכל בר דעת שיעצור ויסתכל, עיניו צריכות להפער –

לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה.
httpv://www.youtube.com/watch?v=YNkIphPfaPA

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על לבנון

  1. מאת ארז‏:

    פוסט מעולה

  2. מאת יוחאי וולף‏:

    פוסט חזק, מהקישקעס. אני מאוד מזדהה. בארץ נוצר מתישהו הקשר הבלתי-קדוש בין מוזיקה ומיליטריזם, קשר מתועב מיסודו. אמנם מהלהקות הצבאיות כבר נפטרנו אבל יום הזיכרון עדיין דבק בחיבור הזה, וזו אחת הסיבות שאני לא אוהב אותו. שלא לדבר על טקסי יום הזיכרון, עם ה"שרים בכיכר" ו"עוד מעט נהפוך לשיר". צריך להגיד את האמת- היום הזה הוא קרקס, הטקסים האלה הם קרקסיים, אנשים באים כדי לראות את אמניהם האהובים שרים ומרגשים אותם ואין לזה שום קשר להזדהות או חיבור עם הנופלים.
    אתמול היה סרט תיעוד מפלח לב במיוחד ב"עובדה" שתיאר אסון שבו בעקבות אש צה"ל נשרפו למוות חמישה חיילי גולני ב-1997, הסרט צולם מנקודת המבט של מי שהיה בצוות החילוץ. בסופו של דבר, זה יום הזיכרון האמיתי, המוות הכל כך מיותר של כל כך הרבה אנשים ולא ההרואיזם המזויף והרגשנות הפאטתית הזו.
    תודה יאיר

  3. גילוי נאות: אני לא שמאלני, אז אולי הדעה שלי תשמע לך קצת מוזרה.
    הסיבה העיקרית שמלחמת לבנון זכורה כל-כך לרעה היא בגלל שהיא נמשכה מעל ומעבר למה שחשבנו. 3 שנים !!! מבחינת אבדות בין השנים 1982-1985 היו 670. שזה המון אבל זו לא המלחמה עם הכי הרבה אבדות. אם אתה נלחם במשך 3 שנים אז זה באמת משהו לא נורמלי. אי-אפשר גם לצפות שכל האוכלוסיה תהיה במצב של אי-שפיות במשך 3 שנים. למרות שאלו היו שנים מאד מעיקות, ולכן זה בא גם לידי ביטוי במוסיקה. אח"כ עוד היתה רצועת ביטחון שהוסיפה להרגשה הרעה, ומחלמת לבנון השניה- שהיא באמת היתה מלחמת הכישלון השניה נהרגו 121 חיילים בחודש ימים. אבל מה שבאמת הפך עלינו פה את הקערה זו דווקא האינתפדה הראשונה שהיתה סטירת הלחי הכי גדולה שקיבלנו כעם, ואפילו שאני כאמור לא שמאלני, אני די חושב שהגיע לנו. מעניין שאין על זה שירים, כמעט.

  4. דרך-אגב, "לא עוצר באדום" נכתב על אריק שרון שהחליט להיכנס לביירות למרות הכל..
    אריק שרון גם פינה את עזה בלי לשאול את אף-אחד, ובלי יותר מידי דמוקרטיה..זה אותו אחד, לא מבין איך זה קשור לנתניהו

    • מאת Yair Yona‏:

      מה הקשר לנתניהו?
      ושרון פינה את עזה 25 שנה אחרי, בערוב ימיו כפוליטיקאי וכחותם אחרון מבחינתו, לא מאמין לשום כוונה הוגנת שהייתה שם.

      ואגב, אני לא מבין מה זה קשור לשמאלני\ימני. אי אפשר לקרא תיגר על נחיצות המלחמה מבלי 'להחשד' כשמאלני?

      • נתניהו מופיע בקליפ של לא עוצר באדום. מישהו שם מנסה לשכתב את ההיסטוריה/ להוציא דברים מהקשרם. השיר הזה נכתב על שרון. ולדעתי הפינוי שהוא עשה מעזה (גם אם הוא הכי נכון בעולם) הוא תסמונת של אדם שלא עוצר באדום. עיקם את כל הדמוקרטיה בשביל לעשות מעשה שהוא לא נבחר אליו. הוא פירק מפלגה, לקח מנדט מבוחרים שבחרו בו, הקים מפלגה אחרת.. ממש עשה בדמוקרטיה מעשים מגונים.

        הצהרתי שאני לא שמאלני גם כדי לא להטעות וגם כי אני בהחלט חושב שיש מלחמות מיותרות. אבל מלחמת לבנון הראשונה לא נראית לי מיותרת אלא בעייתית (בניהול, בהגדרת יעדים, במשך שלה, בקונספציות שלה), ולכן היא היתה מתסכלת מאין כמוה. היא הדגישה כמה שהקיום שלנו כאן מתסכל.

        • מאת Yair Yona‏:

          אה, בסדר, גם נתניהו לא עוצר באדום, אבל זו שיחה אחרת כבר.
          לגבי שרון – אתה צודק, הוא תמיד עשה מה שבזין שלו.
          לגבי המלחמה – אם כבר, היא הייתה יכולה להיות יעילה בכך שהייינו יכולים ללמוד שאתה לא יכול לנצח גרילה עם כח צבא. אולי קצת להשהות אבל לא לעקור מן השורש. ואז היינו נמנעים מכל מיני עופרות יצוקה ומבצעים אחרים שתרומתם לחיינו הייתה לא גבוהה ביחס למחיר, בחיי אדם או בדיפלומטיה.
          מה גם, שכמו שאמר חברי י.ע, המלחמה הזו תוכננה מראש וחיכו להזדמנות טובה. הם היו יכולים להוריד את אבו נידאל ולהסתפק בזה, אבל על ההתחלה להגיע לביירות? קצת מוגזם ושאפתני לא?
          בכל מקרה, הפוסט הוא על מוזיקה, בוא נשאיר פוליטיקה לפייסבוק

  5. מאת אסף שני‏:

    אגב, ויכול להיות שאני Way off מבחינת הזמנים, אבל עד כמה שאני יודע לארצי היו לא מעט טקסטים שנגעו בנושא בצורה ביקורתית ומפוכחת, לא?

    • מאת Yair Yona‏:

      למיטב ידיעתי – לא על מלחמת לבנון אלא על האינתפיאדה הראשונה למרות שמן הסתם הכל נוגע בהכל
      אני מניח שסייסטה מקומית הגיע מאיזורי צור וצידון אם כי זה לא שיר על המלחמה אלא על אדם

  6. מאת שרון רז‏:

    פוסט חשוב ומצויין, יאיר, ועדיין לטעמי לא מספיק מדברים על המלחמה הזו, מלחמה שונה, קשה, ממושכת, מיותרת, לפחות באופן חלקי, מסובכת ומסבכת.

  7. מאת עידית פארן‏:

    מעולה כזה שאני מעבירה הלאה

  8. מאת מיקי‏:

    פוסט מעניין מאוד ומאחד שהיה ינוקא אז,אפילו מפתיע.
    כאחד שהיה שם קלעת בול לתחושות,ויובל בנאי,ששירת עימי בגדוד התותחנים 403,כתב את השיר הכי מזוהה עם המלחמה, שדווקא אותו שכחת:
    ״לא יכול לעצור את זה"
    השיר מפרט את התחושות וגם סיפור אמיתי של ירי הגדוד בטעות, ירי שנפל על כוחותינו.
    ולסיכום תחושת האובדן,ותחושת המלחמה שנעלמה מהזיכרון הקולקטיבי, אינה בטעות.
    הנהגת הליכוד דאז שסחבה אותנו למלחמת ברירה,שר ביטחון שמשקר לכל ממשלתו על מצב הכוחות ומיקומם, וראש ממשלה שפורש מתפקידו, בשברון לב, כל אלו יצרו הסתרת המלחמה הנל.

    • מאת Yair Yona‏:

      הי מיקי – תודה
      כן, 'לא יכול לעצור את זה', הוא אולי ה-שיר, אבל התמקדתי בפוסט בנושא תרבות המיינסטרים של התקופה שלאחר 82, ואיך בעצם התודעה הציבורית כפי שהיא משתקפת במוזיקה, השתנתה לראשונה בצורה די קיצונית. השיר של בנאי יצא 15 שנה אחרי.

  9. פינגבאק: הולך למילואים וסופר את הכסף | In Your Mama

  10. פינגבאק: הולך למילואים וסופר את הכסף שאין • מחאת הדיור

כתיבת תגובה