אנחנו ואתם

בקשה קטנה, אם אתם מגיבים לפוסט הזה, אל תכתבו לי שאני מגזים. אני לא צריך את זה.

זהות

הקבס מלווה אותי הבוקר, אחרי מאורעות אתמול. ואני מבין שאני ואתם לא אותו העם. וכשאני אומר 'אתם', אני מתכוון אליכם שחרדים ממשהו שהוא לא אתם. בדעה, בגזע, בצבע, בלאום, בדת ובכל דבר אחר.
אולי היינו פעם שותפים לגורל רדיפה, אולי הקמנו פה ביחד עם הביזנס הזה שנקרא מדינת ישראל, אולי למדנו ביחד את אותם הקלישאות של אין לנו ארץ אחרת וכל המלים היפות ודיקלמנו סיפורים על דודו הפלמ"חניק ועל דפי של רפי, אבל כבר שנים שאני מרגיש שאני ואתם לא אותו העם.

הייתי יכול לחיות עם חילוקי הדעות בינינו, ואני מקבל את הפלורליזם, כשהוא נעשה בצורה של שיח ודיאלוג מתוך הבנה שהפתרון הוא אחד (הבנה) והדרכים אליה אולי רבות, אבל כבר שנים שאני מרגיש שעושים לי דמוניזציה ודה-לגיטימציה, לא רק לדעתי הפוליטית, אלא להווייה שלי כאדם.
הפחד והפרנויה המושרשת בעם היהודי, ומושרת בצורת ניגון חביב בסדר הפסח "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", אוכלת לנו את התודעה. היא מגדלת גזל קרקעות, היא קובעת את מדיניות החוץ, היא מקדשת את טוהר הקבוצה שלנו, כדי שחס וחלילה לא יתערו בה 'אחרים' . בגללה אנחנו מפסידים בארוויזיון, אגב.

תפקידו של הימין, במיוחד בעיתות מצוקה, כמו בכל מקום בעולם, הוא להבליט את הביחד שלנו מול השונות שלהם. אבל מה שפעם עוד היה קבוצה אחת של ביחד ישראלית מול שונות ערבית, כלומר האויב התמידי הקולקטיבי שלא בורר בין ממשל לאזרח, הפך להיות 'ביחד' אלים במיוחד של האבטיפוס הכוללני המכונה 'ימין' (שלא בצדק, כי ברור שלא כל הימנים חשים ככה), מול כל השאר. וכל השאר הם הרבה. וכשכל השאר הם הרבה, צריך להתלכד עוד יותר חזק מול השונים.

מירי
כשראיתי אתמול את מירי רגב, שהיא חברת כנסת בישראל, מכנה את הפליטים\מסתננים\מהגרי עבודה (ובחרו במכבסת המלים האהובה עליכם והרלוונטית לאותו השבוע) כסרטן, ומאשימה את 'השמאלנים', כשלוש-ארבע פעמים, ובכל פעם שהיא הוגה את המילה, היא מסננת אותה עם הטעמה ארסית – נחמץ בי הלב.
היא משלהבת אוכלוסיה חלשה שנמצאת במצוקה אמיתית, קורבנות קבועים של ציניות השלטון כבר עשרות שנים באזורים שתמיד היו פח הזבל שאליו משליכה העיריה את כל מה שהיא לא רוצה לטפל בה. זה פוליטי לחלוטין. מירי רגב, לו דאגת השכונות מולה, הייתה צריכה לדבר על מה הממשלה שלה עשתה בשביל התושבים ואיך מטפלים בבעיה. אבל היא עמדה שם, בכסילותה הרבה, וכמו כל פוליטיקאי מהצד הזה של המפה הפוליטית – קראה למצוקה של השכונות בשם, נתנה לו פנים, וסימנה אויב. היא כמובן בחרה להדגיש את ה'אנחנו' ו'אתם', מה שיגביר את תחושת הלכידות בתוך הקבוצה, ממש כמו אז בימי ראשית המדינה – אנחנו היהודים נגד הם שבאים לפגוע בנו. וכשינקו את הרחובות מפליטים, יחזרו הערבים להיות אויב. או האיראנים. ובסוף, ישארו גם השמאלנים, שהם הכי גרועים, הם הגיס החמישי, הם משרתים את מטרות החבלה של האויבים.

מירי רגב יוצרת תת קבוצה, עם דני דנון, מיכאל בן ארי וגם ביבי נתניהו עם ה'הם לא יהודים' שלו – וכולם מסמנים מטרה אחת – השמאלנים האלה, הם אשמים בהכל.
משתמשים במילה 'שמאל' ככלי ניגוח שווה ערך ל'אויב', והקלישאה כוללת הנחות כמו שבשמאל יושבים אנשים מנותקים, עשירים או מסודרים, לבנים, נהנתנים שחושבים שמותר בחיים האלה גם להנות ולא רק להאבק על השרדות, שרואים את עצמם לפני המדינה ומתכחשים לשלל זהויות (פוליטיות,אתניות,גזעיות וכו'), שמאמינים בתבוסתנות מגדרית, אתנית, גזעית, כלכלית וכו'.

אין להם גאווה לאומית, חשיבה לאומית, רצון לאומי, קשר לאדמה לאומי. מטרתם היא לחבל במדינת ישראל
(למה ששמאלני ירצה לחבל במדינה, מה יוצא לו מזה?). נגד האנשים האלה, על ערכיהם, יצאה מירי רגב ופיטמה את פיה ממתיק המרגליות. (עוד על מה מניע את מירי רגב, אפשר למצא פה) אז עכשיו, לציבור המלוכד יש שלושה אויבים, שזה די הרבה מאבק אם חושבים על זה, גם הערבים, גם הפליטים וגם השמאלנים. לפני שלוש שנים היה לנו רק את הערבים וממש רק קצת שמאלנים ממש ממש קיצוניים.

לינגו
הכל מתחיל ומסתיים בלינגו, אמרו את זה כבר לפני.
איך אומרים 'רך' או 'עדין' או 'חלש' או 'מהורהר' או כל מילה שלא נופלת לקטגוריית המאצ'ו ההחלטי והכוחני? גיי. כן, אם אתה מבאס את החבר'ה וחושב אחרת מכולם – אתה גיי. ואם אתה רך מכולם, אתה גיי. ואם אתה סטרייט, אתה גיי. להיות הומו שווה להיות אחר. הלינגו כל כך תפס, עד שמטבע הלשון הזו הפכה להיות מילה נרדפת לערכים מסוימים.וכמובן שהיא מושמעת כגנאי. חצי בצחוק כן? עקיצה חביבה שכזו, שלעולם לא תושמע ליד אדם שהוא באמת גיי. היא עדיין נאמרת כגנאי, כפגיון.  הגנאי הזה, על בסיס יומיומי, מבטל מגזר של אנשים. ג'אסט לייק דאט.

ממש כמו במקרה של המילה שמאלני. במשרד שלי אני מזוהה כ'שמאלני'. זו מעיין דחקה כזו שאין לה מקום ומטרה. 'היי, אתה אוכל קינואה? אתם הששששמממאלנים האלה תאמין לי, האהא'.
'אז מה הלכת להפגין אתמול? יא שמאלני מניאק, האהא, ראית את הדו"ח של הרבעון?', 'מה קורה יא שמאלני מניאק? חזרת מבילעין ? אחלה, בוא נעשה קפה'.
אפשר לדחוף את השמאלני בכל מקום, כי הגנאי הזה מכיל את כל מה שאני, בעיני מי שאינו שמאלני. נגיד במשקפי הפלסטיק השחורים שלי, שמזהים שאני שמאל (כי מסגרת מתכת במשקפים מרובעים גדולים זה הימין האמיתי). אפשר לדחוף את זה במאבק החברתי, שכידוע קורא לכלכלת שמאל ועל כן אני שמאל.
הלינגו הזה לא מצחיק אותי. הוא לא משעשע והוא מסוכן. כמובן שמי שמקניט אותי כשאומר אני שמאלני, סתם בא להרגיז, כי הרי שמאל (אני אפילו לא יודע מה זה שמאלני היום) הפך לכזה גנאי, עד שאני אמור במשחק הקטן שלנו, להתעצבן מכך שמכנים אותי ככה. וכשאני מתעצבן, מגיע ה'יאללה'.

יאללה
תפקיד ה'יאללה' בחברה שלנו, הוא קיצור של ה'עזוב'תך בחייך', שגם הוא קיצור של 'די נו אל תעשה ענין, שב שחק שש בש' – זה מהמילואים.
ה'יאללה' בא עם תנועת יד מבטלת. הביטול הוא הביטול הרגיל של אנחנו ואתם, זה ביטול של בידול.
נניח, החונטה הישראלית הישנה, לפני עידן ה'נשים פתאום רוצות בעלות על הגוף שלהן', הרשתה לעצמה לצבוט מישהי בישבן, מנהג ידוע וחביב בקרב בעלי כח, שהיום הומר בתלונות במשטרה.
אם הגברת שיתפה פעולה עם הצביטה וציחקקה ואמרה גם היא 'עזר וייצמן, יא טיפשון קטן וחמוד שכמוך' – אז היא אחת משלנו, היא בקבוצה. אם היא התרעמה, היא מקבלת את ה'יאללה'.
היאללה הזה כולל בחובו את 'אל תעשי עניין' הידוע וגם את 'יש עוד אלף כמוך' שמשתמשים בו קצת פחות אבל קיים וגם הונצח בסרט הישראלי מכולם – מציצים (אורי זהר מתעצבן על מונה זילברשטיין שלא 'נותנת' לו). היאללה לא מאפשר מקום לדעה מנוגדת, היא מבטלת אותי והיא לא מאפשר הידברות ושיחה ופתיחות ושמיעת הצד השני – ערכים של סבלנות, רוך, נועם, ענווה.
המשפט האחרון, אגב, ייקרא בראשם של חלקנו כ'יאללה'.

עם?
כבר שנים שאני טוען שאין באמת עם יהודי בישראל. יש קבוצה של אנשים בעלי היסטוריה משותפת שנכפתה עליהם (לא ההיסטוריה, השותפות), ויש ערכים דומים וזה נכון בעיקר בין ישראלים יהודים (כי יהודים אמריקאים, צרפתים, דרום אפריקאים ואוזבקים הם לא 'כמונו'. הם אפילו לא כמוהם בינם לבין עצמם).
החרדים הם לא חלק ממני כי הם מקיימים תת תרבות בעלת ערכים משלה. המתנחלים הם לא חלק ממני כי הם מקיימים תת תרבות בעלת ערכים משלה, הלאומניים הקיצונים גם הם לא, וגם האנרכיסטים הם לא. אני יכול להיות חבר שלהם ולבוא לשמחות שלהם ולהפגש פעם בשבוע לכדורגל, לו הייתי משחק, אבל אין בינינו דברים משותפים ברמה האידיאולוגיה בדרך כלל. הקווים המשותפים יכולים להיות במוזיקה, במחשבות על ג'ק ניקולסון, בתיעוב משותף של הבירוקרטיה וכאלה דברים.
לאמריקאי בניו יורק אין שום קשר לאמריקאי מדאלאס, הם יושבים על אותה הקרקע שנתחמה בגבולות כללים ומגדירה אותם כ'אמריקאים' אבל נסו למצא את הרלוונטיות שלהם אחד לשני במובן הרגשי וספק אם תמצאו. אולי תגלו ששניהם מאמינים שבערך היסוד שלהם הם קודם כל אדם ואחר כך כל השאר – אמריקאים, נוצרים, לבנים, חובבי ג'אז וכד'.

יוצא לי להגיד מדי פעם שאין פה עם יהודי, שזו אשליה שנסמכת על היסטוריה שמנסה להמשיך להתקיים מכורח האינרציה ושיש פה קבוצות שהתקצבו אחת ליד השניה. אז תמיד מישהו מתרעם כי אני מעז לדגדג בחשיבה אחרת. ככה זה כשקוראים תיגר על מחשבות טאבו. זה גם הדבר הכי טוב שיכול לקרות.
כמובן שלרוב לא תהיה הקשבה לטענה הזו אלא קודם כל כעס שמלווה בהיסטוריה (שישה מליון לא מתו לחינם כדי שתוכל להגיד שאין עם יהודי, נופלי מלחמות ישראל לא נפלו סתם כדי שתוכל לקשקש על העדר העם וכו'). לפעמים הביקורת הזו אלי מחלחלת ואני שואל את עצמי אם אני באמת הולך רחוק מדי. ואז אני צופה בתמונות האלה מליל הפוגרום הזה בדרום תל אביב אתמול וחש את הקבס ומבין שאני צודק. אני חושב על אוהדי בית"ר ירושלים השרופים המשוגעים (לא כולם כאלה) או על המתנחלים שמציקים לערבים סתם בשביל ההצקה (לא כולם כאלה) או על החרדים שלא תורמים דבר לביזנס המשותף שלנו שנקרא 'מדינה' (לא כולם כאלה) ועל כל השונות הפונדמנטליסטית, ומבין שה'אנחנו ואתם' נמצא אצלי פה על השולחן, ומפריד אותי מכל הקבוצות המופרדות ביניהן גם ככה. זה אולי חבל, זה אולי נורא, זה אולי עצוב, אבל בואו נפסיק עם העמדת הפנים הזו ונקרא למציאות בשם. לא נורא, בטבע צריך להתאים את עצמך לשינויים. זה כמו שמדברים על ירושלים ובעיית השליטה בעיר, כשברור לחלוטין והעובדות בשטח מחלקות את העיר לפי השליטה בה.

יש רק יחידים
אין פה באמת עם, יש רק יחידים. אדם קם בבוקר מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. יחד עם זאת, אדם קרוב אצל עצמו ונסגר. אפשר להקיש שהעם קרוב אצל עצמו ובתוך עצמו נסגר?
אתמול הוכרזה באופן פורמלי מבחינתי ההבדלה בין האנחנו לאתם. אתמול נוסדה מדינה חדשה שמשרתת עם חדש שאני לא יכול להצביע על מאפייניו עדיין חוץ מהתכונה המשותפת לכל בני ובנות העם – הם כולם רווים בפחד אדיר.
תקומת העם הזו בורכה על ידי שלושה פוליטיקאים, אמנם מהסוג הנחות ביותר והטרמפיסטי ביותר, אבל עדיין יושבי פרלמנט, שמפלגתם נבחרה על ידי הציבור.
אני יכול לחיות בשלום עם הפרדת העמים הזו, שנחיה כמה קבוצות על אותה המדינה וננסה לקיים את הביזנס המשותף שלנו שנקרא מדינת ישראל. אבל הבוקר קמתי עם קבס כי ראיתי את השנאה האדירה של ה'אנחנו' ל'אתם'. שנאה שהיא בין משהו שהיה פעם, בחזון אוטופי מסוים – אחים. האנחנו התבצר, התבדל, הפך צודק יותר וקיבל מנהיגות פורמלית, אויב לגיטימי מתחלף ודרכי פתרון לכל הבעיות. האתם, ישב בבית וקלט שאין לו מקום יותר ושיש מקומות שבגלל הדעות שלו, יהרגו אותו (אם לא רוצים לדבר שוב על רבין, שווה לקרא את מה שקרה ליוסי גורביץ' בדרום העיר לפני יומיים).

אין שום עם סגולה יש רק יחידים לא כולם טיפשים לא כולם מודים אלה יהודים, ואלה יהודים אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם יותר.
 httpv://www.youtube.com/watch?v=s-dK5EgB6Ew

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על אנחנו ואתם

  1. מאת זמיר סיון‏:

    אי אפשר שלא להגיב. ולא הגזמת בכלום, היית די מאופק אפילו.
    חזק ואמץ.
    זמיר

  2. אחלה של פוסט יאיר.

  3. מאת שניאור אופיר‏:

    ביטאת את כל מה שאני מרגיש וחושב בצורה כל כך יפה.
    רק לאחרונה אני נחשף ליכולת הכתיבה הלא מוסיקלית שלך והיא מאוד מרשימה.
    אשמח לשמוע ממך איך אתה רואה את המשך קיומנו (חוטפי ה'יאללה') בארץ הנעלמת הזו.
    שבת שלום
    אופיר

    • מאת Yair Yona‏:

      אופיר – תודה.
      לגבי השאלה שלך – אני לא יודע, אחרת מזמן הייתי נוקט עמדה. הדבר המיידי זה לקחת את עצמך וללכת למקום שבו תרגיש נוח יותר, אבל מי יודע אם אי פעם תמצא מקום כזה. אז אני מרגיש תקוע, גולה, מגורש וחסר בית.

  4. מאת מאיה‏:

    לא מגיבה לרוב, אבל הפעם זה בוער בי.
    רציתי להגיד תודה!
    תודה שתמללת בצורה כל כך אמיתית וכואבת את מה שאני מנסה להגיד כבר הרבה זמן.

  5. מאת roy‏:

    באמת ככה מדברים אליך בעבודה?
    זה ציטוטים אמיתיים?

    • מאת Yair Yona‏:

      רוח הדברים, לא ציטוטים מדויקים, אבל זו הרוח.
      כמובן שזה נאמר בהומור ואיזה צחוקים לכולנו ויאללה אל תהיה כבד.

  6. פינגבאק: ותודה שלא יריתם בהם | In Your Mama

כתיבת תגובה