מכיוון ההר, שום דבר לא רגיל

ב'תהיי איתי', השיר, מועברת חוויה כפולה.
היא גם המוזיקה של הנסיעה במעלה ההר, חזרה הביתה וההתפרקות המנטלית ממעללי היום, שעוזבים את התודעה לאט לאט, כמו טיפוס עיקשי, מטר ועוד מטר במעלה ההר.
היא גם המוזיקה של עזיבת הבית במורד ההר, מוזיקה של משאלת לב, שיהיה לאן לחזור, שלא יישתנו הדברים לבלי היכר. שהבית שכבר יש, רעוע או יציב, יישאר.
במהלך היומיומי של הירידה והעליה את ההר, אפשר לטעות ולחשוב שאתה נשאר אותו דבר, המים של הכנרת חולפים ואתה נשאר. אבל אתה לא. גם המים של הכנרת, אין להם יחידה אחת, הם תמיד מים ברבים, מהווים איזה מרקם עשיר של זרם שהולך ממקום למקום כמו הגלגלים של הרכב שעולים ויורדים את ההר הזה. נהג הרכב, גם הוא לא פרט, הוא חלק ממרקם עשיר של זרם הולך ממקום למקום.

לפני כמה ימים הייתי גם על ההר, הר אחר. אירח אותנו זוג והכינו ארוחת ערב. כשירד החושך והתנים התחילו ליילל, שאלתי אותו איך הלבד כאן. הוא כחכח בחוסר נוחות והוא אמר 'עובדים על זה'.
הוא התכוון לזוגיות שלא עובדת טוב וזה שלילדה בת הארבע אין עם מי לשחק כי הם לבד שם על ההר וזה שמעל הכל, הוא צריך לפגוש את עצמו וגם היא צריכה לפגוש את עצמה, כדי לשים את היסודות מעץ על האדמה ולבנות את הבית עליהם. זה מאד קשה לשים יסודות מעץ על צלע לא שטוחה של הר. שני ילדים שלא הכינו את עצמם להתמודדות הגדולה ביותר של החיים שלהם, ההתמודדות עם עצמם. והם בחרו לעשות את זה על ההר, לבד, בחושך, מרוחק. הם בינתיים מצליחים רק לסחוב את היסודות למעלה. עדיין זרוקים בערימה, פוקחים עין על הבנאים ומחכים לתורם.


ב'רמת גן' הוא אומר על הבניינים המכוערים הגבוהים החדשים, שהוא לא מבין איך אנשים חיים שם. וזה נכון, כי זה לא ברור, מגדלי תפלצת שלא שייכים לאנושות הזו. אבל מצד שני, פוגשים אנשים חדשים. כשאתה גר על ההר, כמות האנשים סביב נשארת פחות או יותר אותו דבר. מדי פעם חברים שקופצים לכנרת עולים את ההר כדי לשתות קפה שחור ותה מרווה, אבל אז הם הולכים, כי הם תמיד הולכים כי המים של הכנרת משתנים ואנשים חייבים ללכת. ואתה נשאר עם עצמך, עם הזוגיות, עם הילדים ולשום תן לא אכפת אם פגשת את עצמך או לא פגשת את עצמך. התן הוא תן. ההר הזה הוא אמא, כמו שאמר טאונס ואן זנדט, ואמא יכולה להיות הרוך הבלתי נפסק ולהיות הסכין הגדולה ביותר.

שני החבר'ה שפגשתי על ההר עזבו את דרום תל אביב הרועשת כדי למצא את השקט שלהם על ההר והם גילו שהרעש הכי גדול של החיים שלהם מחכה להם שם בין הברוקולי באדמה, לארגז הגדול שמכיל אינספור מיכלי טחינה ריקים שמיועדים למיחזור. מתישהו יקחו אותם במורד ההר ויזרוק איפה שצריך.
'אין שירים על מי שגר בעיר שיש בה רק עבר'. מה העתיד צופן להמתנה המתוחה לשינוים החיצונים שאולי או לא יעלו את מפלס הכנרת בעוד חמישה ס"מ בחו

רף הזה, ואם תתהפך משאית על הכביש שמקיף את האגם הגדול והבית יראה כמו משהו רחוק להשגה?
אתה באמת יודע איך כל יום מתחיל כשאתה משקיף מלמעלה על המים, תצורת האגם לפני שאתה יורד לגובה פנים המים, היא אותה התצורה. אבל כשאתה זוחל על הגחון מבחירה, על חוף החצץ ומסתכל למים ישר באישון, אתה מתחיל לראות את הפרטים האלה שיקבעו את גורלו של יום. תרגע, זה לא בשליטה. אנחנו בסה"כ יכולים לעשות את המיטב שאנחנו יכולים ולסלוח לעצמנו על דברים שלא הסתדרו לנו. זהו, שני מצבים בלבד.

בתוך העיר, אתה לא יכול לטפס את ההר הזה.
היומיום שבעיר תואם את היומיום של החברה האנושית השגרתית המערבית. חולפים הימים והלילות. קורים דברים ואתה לא שם. צלילים ומראות סובבים אותך ואתה לא שם. הטבע מרסן את החושים כדי שלא נאבד את דעתנו, הרגש מכבה את מה שנשאר כדי לשמור עלינו שלא נפגע. כמו דור ההורים שלנו, עסוק בהישרדות ברחוב הישראלי, מצולק ממלחמות ומאיומים ומהישרדות וברגעי ההתפרקות אין שום הר שאפשר לטפס עליו, אז נשארת ההסתגרות. זו לא אהבה עצמית, זו בריחה לתוך העצמי, אתה והצעצועים מפעם וכל תקופה מחליפים את הצעצוע. אבא לא מתקשר עם ילד, אמא מתעלמת מילדה. הילדים גדלים ובאמצע גיל השלושים הם בוחרים להשקיף מלמעלה על האדמה ועל האדם שהם ולבחור. ברי המזל שבהם, בוחרים להשאר על ההר ויום אחרי יום לעלות אותו. לשחוק את הרכב, לשרוף דלק. אבל לעלות. להשרף, אבל אין באמת ברירה. מי שלא בורך במזל כזה, מחליף דובי ברובוטריק, בנשק צבאי, בצפיה בלתי פוסקת בסדרות, ברכב, במאהבת, בתרופות נגד הזקנה, בקיטורים לא פוסקים. תמיד יש צעצועים חדשים. עדיף למצא את המזל.

"נשארנו לבד יד ביד מול העולם, עיני בעינייך.
את ואני יודעים ששנינו זה לא סתם"

ובסופו של דבר, אחרי כל הרוקנרול וההערצה והאהבה של החיצון, אתה נשאר מול עצמך, מול בת הזוג, על ההר הזה או על הר אחר, מתמודד עם המשימה הקשה בעולם שהיא גם הברכה הגדולה ביותר – האהבה לעצמנו.
אשרי האדם שהצליח להקביל את הדרך שמתפתלת במעלה ההר, מול הדרך ללב שלו, להסתכלות עליו ברוך, בילדות ובחמלה שהיא כולה הבנה – ואשרי מי שזכתה לקבל אהבה ממי שמצליח בכל פיתול לאהוב את עצמו קצת יותר.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה