כש- John Fahey פגש את Cul De Sac

מכירים את Be careful with what you wish for ? אין לכם מושג כמה זה נכון פה. כי כשגלן ג'ונס, גיטריסט Cul De Sac (להלן CDS) שמע את את ג'ון פאהי בסוף שנות השבעים בפעם הראשונה, ואימץ אותו כמנטור הרוחני והמוזיקלי שלו, הוא לא היה יכול לדמין בכלל שאחרי 20 שנה, הם ישתפו פעולה, מורה ותלמיד, ארז משולהב ואזוב קיר. והוא גם לא ידע שזה יישמע ככה.
culdesac album

כשCDS צברו לאט לאט קאלט-סטטוס של להקת פוסט רוק אוונגרדיסטית שצוברת תאוצה באזור בוסטון וניו יורק, עם תקליט בכורה מדהים (ECIM) והמשך לא פחות טוב (China Gate) והחתמה בלייבל חשוב כמו Thirsty Ear – זה היה ברור שגלן ג'ונס וחבורתו הגיעו למקום שאפשר להתחיל לבקר את הגיבורים שלך. וכשנוצר הקשר בין פאהי לג'ונס, ופאהי הסכים לעשות איתם תקליט – אפשר לשער שעשרים שנות הערצה מלמטה, הסתיימו עבור גלן ג'ונס ועכשיו הוא הולך להסתכל לגיבור שלו בעיניים, בזמן העבודה על אלבום משותף. מה שגלן צפוי לגלות, זה שבעין, ליד האישון היפה ביותר שקיים, יש אלפי נימים קטנים ומכוערים שהופכים עוד עין ירוקה-כחולה (אחת מיני רבות), לאינדיבדואל קאוטי של מפגשי תעלות דם, עם ייחודיות.
culdesac band

אז היה שם פיאסקו. מהסוג המחורבן ביותר. פאהי הגיע עם טיסה מאוחרת, והמזוודות אבדו בדרך, ועד שהגיע, הסתבר שהאולפן שנקבע לעבודה ביטל בגלל האיחור ,והיו צריכים למצא מקום אחר, והיה כבר שישי אחר הצהריים, והסרט הערבי מתחיל, והבורקסים נשרפים בתנור בזמן שהדוד שלך מספר סיפורים על מבצע קדש, ואז מתחילים לדבר על פוליטיקה, והאם ביבי טוב לנהגי מוניות והאם באמת אהוד ברח מלבנון ו- לא משנה. בקיצור, התחיל רע. כשגלן ג'ונס השמיע לפאהי את החומרים שעליהם הוא רצה לעבוד, פאהי עיקם את האף ואמר לו שהם נשמעים כמו איזו להקת רטרו פאתטית (או משהו בסגנון הזה, אל תתפסו אותי במילה). עכשיו, תחשבו על זה, בא התלמיד, אחרי עשרים שנות כיבוש הרצון למפגש, פוגש את המנטור, המנטור יורק לו בפנים, אומר לו שהוא חרא נטול כשרון, ועכשיו צריך לעשות אלבום. לא נעים.

ובכל זאת, הם נכנסו להקליט אלבום ביחד. ג'ון פאהי ניגן גיטרות אקוסטיות מדהימות כהרגלו, וחבורתו של ג'ונס עשו לו רעשים של סוף העולם מאחורה. פאהי מנגן נפלא באלבום, וזה לא חוכמה , בגלל שהוא ג'ון פאהי. אבל מה שצריך לזכור, זה שפאהי כבר שנים לא פגע כמו שצריך, בריאותו הדרדרה, הוא עבר גירושים, ונותר די בלי כלום. הוא נאלץ למשכן את הגיטרות שלו בשביל היכולת לקנות סנדביץ'. יחד עם זאת, הוא התחיל לחקור בכיוונים אקספירמנטלים חדשים, להוסיף אפקטים ושכבות סאונד, ולהפשיט את נגינת הגיטרה שלו למינימום תוך מתן דגש ומקום לאפקטים ולעבודת אולפן, להיות חלק מהמוזיקה. התהליך האישי הזה הלך והזדקק לכדי אלבום נפלא בשם City Of Refuge, שלא נשמע כמו שום דבר אחר שפאהי עשה בימי חייו. באותה שנה, הוא ניגן גם הכנר האוונגרדיסט טוני קונארד (שעבד גם עם פאוסט) ועם ג'ים אורורק (שעשה לו את האלבום אחרי 'City'- Womblife, גיבוב אוונגרדי קיצוני עוד יותר) בהופעה בפסטיבל, מה שמיקם וקיטלג אותו במעין "לידה מחדש". ככה שCDS וג'ון פאהי נפגשו במקום הנכון לשני הצדדים. זה מחפש את האוונגרד שלו, ואלה מעריצים את הגיבור שלהם.
john-fahey

על כל פנים, אמנם CDS ופאהי נותנים כל אחד את מה שהם יודעים הכי טוב בשיתוף הפעולה הזה, אבל אי אפשר להמנע מתחושת הניתוק באלבום. זה נשמע יותר כמו אלבום 'ספליט' (אלבום שבו מתחלקות שתי להקות על אותו הדיסק), מאשר אלבום שהוא שיתוף פעולה. אחרי הכל, אם CDS הם זבל נוסטלגי ופאתטי, וג'ון פאהי כבר לא פוגע וחולה וממשכן את הגיטרות – דומה כי זה מועד לכשלון. אך לא! התפתחות בלתי צפויה הצילה את המצב. ג'ון פאהי, שהיה אספן תקליטים וכל הזמן חיפש דברים חדשים לשמוע ולהיות מושפע מהם, יצא בבוקר אחד מהמוטל שלו ואמר לחברי CDS שיחזור יותר מאוחר. אחר כך, כשחזר, ובניגוד לציפיות, הוא לא החזיק ערימת תקליטים ביד. אבל הוא כן הביא איתו משהו מאד מוזר שנראה ככה
koonaklaster

הוא הניח את זה על אדן החלון בקונטרול רום והכריז 'הכל יהיה בסדר! מצאתי ! זה ה-קוניקאלסטר הקדוש!' הוא גם שלח את עוזר הטכנאי לכוון את התאורה כך שתאיר בדיוק על הדבר הזה והוא יזרח באור. הוא דרש מחברי הלהקה להתבונן בדבר המוזר הזה תוך כדי ההקלטות, ולהעריץ ולסגוד לו.

CDS התבוננו והתחילו להקליט. והם יודעים לעשות את האופקים הפסיכדלים שלהם בצורה מושלמת. חריקות וצפצופים ו Delays וכל השאר, מתאגדים ביחד בצורה הגיונית ויוצאים בתור הלהקה. במוזיקה שלהם יש משהו שבטי ומקורקע, שלעתים נשמע כמו דיסוננס לאמריקנה וגיטרות הסלייד של פאהי, אבל זה שילוב מנצח. זה באמת נשמע כמו סוף העולם רוחש מתחת לשירי ילדים של ריי קודר. אפילו בקטע כמו Gamelan Guitar, שהמוטיב שלו הוא ששפכו אורז לא מבושל ושעועית על ארבע גיטרות אקוסטיות, תוך כדי שפאהי מנגן גיטרה במרפסת במיסיסיפי – זה נשמע טוב. טוב, ולא בצורת 'אוונגרד בכל מחיר', פשוט יפה. ובמקום לקחת Rain stick, הם פשוט שפכו את האורז על הגיטרות. זה הגיוני בסיטואציה שאתה אמור להעריץ פסל עם צבעים וחור, בשם 'קוניקאלסטר'. למה התכוון פאהי כשהביא את הדבר הזה לאולפן? אולי רמז לג'ונס ולחבורה שלו שרק אם הם יפסיקו להעריץ ולסגוד למה שהם מכנים ורואים בעיני רוחם כ'אליל', הסשן יעבוד. אז פאהי וויתר על כס המלוכה כאליל, והעביר אותו לפסל צבעוני עם חור באמצע. רק שהסשן יעבוד.

והסשן התקדם יפה והאלבום הסתיים והצדדים נפרדו. אי אפשר לומר אם זו הייתה חוויה טובה או רעה. זה התחיל רע וגנמר טוב, אבל אי אפשר לומר שהיה פה שיתוף פעולה מהנה, והמפסיד הגדול מהסיפור הוא גלן ג'ונס, שאיבד את הגיבור שלו, שקיבל האנשה והפך להיות עוד זקן מריר וחולה שהגיטרות שלו ממושכנות. אחרי שפאהי טס חזרה הביתה והמיקסים לאלבום הסתיימו, ה Kooniklaster נפל מאדן החלון והתנפץ, מה יכול להיות סימבולי יותר? אין יותר אלילים, אין יותר גיבורים.

Tuff

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Gamelan Guitar

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


(Cul De Sac Feat. John Fahey/The Epiphany Of Glenn Jones, 1997)
eMusic
Insound


הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אמנים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על כש- John Fahey פגש את Cul De Sac

  1. מאת Jack-In-Box‏:

    זה באמת נשמע כמו סוף העולם רוחש מתחת לשירי ילדים של ריי קודר… השאלה אם זה אלבום טוב לדעתך? ז"א, שני הקטעים פה נשמעים טוב, אך יהיה חסר אחריות מצידי לשפוט רק על פיהם. זאת נראית לי השאלה הכי חשובה כרגע, מעבר לסיפור המעניין שהבאת פה. ואם התחמקת בכוונה מביקורת על שניים מגיבורייך, אז אני לוקח את שאלתי בחזרה.

    • מאת יאיר‏:

      לדעתי, זה אלבום מעולה. לא התחמקתי מביקורת, אני לא כותב על דברים שאני לא אוהב, אז קח בחשבון שכל מה שפה, אהבתי יותר או פחות.
      (ואם פחות, אני בד"כ אומר שפחות)

  2. מאת עדי‏:

    מדובר באחד האלבומים שאני יותר אוהב,
    התוודעתי לאלבום הזה דוקא בגלל טרק של פאהי (the red pony) שהתוספות העדינות של CDS אליו (the new red pony) עושות אותו למופלא בעיני.

    לעומת זאת, קטעים כמו more nothing, ו-nothing אולי קצת משעשעים בהאזנה ראשונה, אבל איך נאמר, קצת אקספירמנטים מדי לדעתי.

    יאיר, כיף גדול שכתבת על האלבום הזה..

כתיבת תגובה