אז אהבתם את האלבום של ה Soulsavers, הא?

אתם שרכשתם ברינה ובגילה ובדיצה את האלבום החדש של ה-Soulsavers בו שרים בין היתר גם אהוב ליבו של הבלוג מארק לנגן, אתם שתופסים אותו לאחד האלבומים הגדולים של השנה, אתם שמתים על השיר Some Misunderstanding באלבום, בביצוע של לנגן, אתם שלא ידעתם שהשיר הזה הוא קאוור לג'ין קאלרק, אתם שלא מכירים את האלבום של קלארק שמתוכו לקוח השיר הזה, בשבילכם – נועד הפוסט הבא.

No Other הוא ללא ספק אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים וישבעו על המזבח הזה עוד הרבה אנשים שהכרתי להם את האלבום והם נפלו בקסמיו. ג'ין קלארק, סולן הבירדז, חתום על קלאסיקת פולק-אמריקנה, בעלת שירים זהב אחד אחד, הפקה עשירה, הגשה טוטאלית. מה צריך יותר?
אז לפני כמה שנים, פרסמתי את גיבובי המילים שלהלן באתר 'השרת העיוור'. לטובת אלו שלא שמעו את האלבום והולכים לעמוד מבוישים בפינה, הנה הגיבוב, כפי שכתבתיהו במקור, לפני חמש שנים – לא נגעתי.

Gene Clark No Other

האלבום הכי מושלם שעוד אין לכם
יש אלבומים שמתבשלים זמן רב, כאשר הם זורקים הכנות וטיזרים לכל הכיוונים במשך כמה שנים טובות, מפזרים הצהרות על פוטנציאל עתידי שגלום ביוצר, אבל רק כשמגיע הזמן, הלייבל, המפיק והתקציב הספציפי, הם יוצאים ומתפרצים במלא הכוח. הדוגמה הבנאלית ביותר למקרה כזה היא של הפינק פלויד, עם הצד האפל של הירח. אלבומים מהסוג הזה מצדיקים את הציפיה הארוכה והעבודה הקשה והמושקעת, כי הם מוכרים ומוכרים ומוכרים וזה לא נפסק במשך עשרות שנים, ובכל רשימת 'האלבומים הטובים של' תמצאו את האלבומים הללו. זה, כשהחיים הוגנים.

כשהחיים לא הוגנים, יש לנו את אותם תנאים התחלתיים, אבל הסוף הוא שונה. האלבום לא יימכר, ישאר נחלת ידיעתם של מעטים, אפילו לא יראה גרסת דיסק במסגרת הטרנספורמציה המסיבית של עשרים השנים האחרונות והנמכת פופולריות הוויניל, ובסוף – גם יכול להיות נשיקת המוות של היוצר. הדוגמה המתבקשת לאלבום כזה היא No Other של ג'ין קלארק. אם הרמתם גבה לנוכח השם האחרון – אתם לא לבד. אני בספק אם ג'ין קלארק אי פעם שמע על ג'ין קלארק.

קלארק גדל כילד קאנטרי, זו הייתה המוזיקה לה האזין מילדות כאשר אביו, שהיה מוזיקאי חובב, עסק בעיקר בסגנון הזה. ועם תחילת שנות השישים וה-Folk Revival, שהתרחש גם באמריקה וגם באנגליה – קלארק מצא עצמו מתקרב לפולק יותר ויותר, כאשר הוא מופיע במועדוני פולק באזור החוף המערבי של אמריקה, ובסוף מקים יחד עם רוג'ר מקגווין את הלהקה שלימים הוכרזה כ'תשובה האמריקאית לביטלס' ו'הלהקה שחישמלה את הפולק והושיבה אותו על מקצבי 4/4' – The Byrds.

קלארק התחיל כנגן גיטרת קצב בלהקה, כאשר רוג'ר מקגווין על גיטרה מובילה ודיוויד קרוסבי מנגן בס, אולם האחרון הסב את תשומת לב חברי הלהקה שקלארק לא בדיוק מדייק מבחינת טיימינג של נגינה, וקלארק השתכנע להשאיר את הגיטרה לקרוסבי. הביאו את כריס הילמן כבסיסט וקלארק התמקד בשירה המובילה ובנגינת טמבורין. על הבמה, נראה קלארק כאילו הוא בסה"כ מנגן בתוף מגוחך ועושה קולות רקע, אך למעשה חשיבותו ללהקה הייתה הכרחית. קלארק היה כותב השירים הכי טוב של הלהקה בזמן שהיה חבר בה. הוא היה זה שעמד מאחורי שירים בולטים באלבום כ-"Feel A Whole Lot Better" ו-"Here Without You'' מהתקליט הראשון והמפכני של הבירדז – Mr Tambourine Man.
Gene+Clark
קלארק היה גם כריזמטי וחתיך והיה מוקד המשיכה המינית של מעריצות הלהקה. נוכחותו על הבמה הייתה מרשימה, גם אם מוזיקלית תרומתו לא נתפסה כמכרעת. בנוסף, לקלארק היה פחד מטיסות, מה שיצר בעיות רבות בכל הקשור לסיבובי הופעות של הלהקה מסביב לעולם, במיוחד לאור הלחץ של דרק טיילור להביא את הלהקה לאנגליה ולהראות לבראיין אפשטיין, מנהל הביטלס, את הלהקה החדשה שהוא מצא.

וזה לא הכל, ארנקו של קלארק תפח בזכות התמלוגים שקיבל על הלהיטים שכתב, והוא החל להסתובב בפרארי כסופה נוצצת, בעוד שחברי הלהקה האחרים עדיין נאבקים בסוגיית איזה לחם לקנות ומה למרוח עליו. כל אלה הובילו לפרישתו מהלהקה לאחר עוד אלבום נוסף (Turn! Turn! Turn! ) וכתיבת האופוס הפסיכדלי והשנוי במחלוקת של הלהקה – "Eight Miles High” לאלבום השלישי שלהם, 5D. באופן מעניין, ישב קלארק פחות או יותר באותה משבצת שבה ישב בריאן מקלין מ-Love בתקופת Forever Changes – הבחור היפה, הכובש, השתקן, שכותב את השירים היותר-מוכרים של הלהקה, את להיטיה הגדולים, נבלע בצל מוח גדול אחר (אצל לאב זה ארתור לי, אצל הבירדז זה כמובן מקגווין), לא זוכה להכרה שלו ומת יחסית עלום.

התקליט ראשון שהוציא קלארק לאחר פרישתו מהבירדז לא עורר יותר מדי רעש. בעיקר בגלל שהבירדז שיחררו במקביל אליו את יצירת המופת שלהם Younger Then Yesterday. אחריו, קלארק עבר תקופת התקשקשות שכללה תקופה קצרה נוספת בבירדז, הרכבון קאנטרי שפורק ואי אילו תהליכים אחרים. לאחר אלבום סולו ראשון ללא שותפים ליצירה – White Light – קלארק חתם בלייבל Asylum של דיוויד גפן, וחבר למפיק תומס ג'פרסון קי ב-1974 להקלטת האלבום No Other . בשלב הזה קלארק כבר צבר בטחון עצמי במידה כזו, שהוא הרשה לעצמו לבקש ולקבל תקציב מאד מאד גדול מדיוויד גפן, מתוך תחושת הבטן שהוא הולך להביא את התקליט של החיים שלו.
Gene Clark p5

גפן הזדעזע כשהמוצר שהוצג לו בסוף היה של שמונה שירים בלבד, ביקש להוסיף כמה פילרים ונתקל בסירוב של קלארק, שטען ששירים נוספים יחריבו את הוויב הכללי של התקליט. הגישה שליוותה את ג'פרסון הייתה שחצנית במקצת, כאשר ביקש לתת ביטוי בתקליט הזה ל'הפקת בריאן וילסון הפרטית שלי'. התקציב הגדול של האלבום איפשר שני פקטורים מרכזים – הבאת נגני ההפקה והווקאליסטים הטובים ביותר בלוס אנג'לס (ועל ידי כך, קיום השאיפה של ג'פרסון), וכמות יפה של קוקאין (ועל ידי כך, קיום השאיפה של ג'פרסון וקלארק), שליוותה את הקלטת האלבום ועשתה את ההפקה להרבה יותר אנרגטית.

קלארק וג'פרסון השכילו לשלב את המלים הפשוטות אך רוויות המטאפורות של קלארק עם לחני הקאנטרי רוק הפשוטים, יחד עם מקהלות גוספל, ריבוי כלים בכל שיר וחלוקה נכונה שלהם על הספקטרום. קולו של קלארק משמש כדובדבן שבקצפת: הוא שר בקול גבוה, רועד ומלא בכנות פגיעה, קולו נסדק ברגעים מסוימים, צועק ברגעים האחרים ומביא לידי ביטוי את הדרמטיות שבסיפורים.

האלבום נפתח עם "Life’s Greatest Fool", שהוא לכאורה לחן קאנטרי מאד מאד בנאלי, גיטרות סלייד, אבל מקהלת הגוספל שמוצגת כאן לראשונה ועונה לקלארק בפזמון עושה את ההבדל ומכניסה לשיר טוויסט נהדר.
אחר כך מגיע שיר הנושא, שנבנה בצורה פסיכדלית-משהו עם עבודת פרקשן מצויינת, סינתייסזרים אפלוליים מהסוג שרוברט וויאט ישתמש בהם יותר מאוחר, הכפלה של ערוצי השירה, גיטרות בלוז, חזרתה של מקהלת הגוספל. סליי סטון היה נוכח באולפן בזמן העבודה על השיר, אומרים שזה השפיע על תהליך ההפקה וההקלטות שלו. שיהיה.
Life's Greatest Fool

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הקטע שבא אחריו, "Strength Of Strings", מדגים את מלוא הפוטנציאל ההפקתי. השיר, שמזכיר מאד את "Cowgirl In The Sand" של ניל יאנג, מדבר על תהליך היצירה והכתיבה ועל הגבלות התיאור לעומת הדחף בשיחרור, והשיר משרת את מטרת עצמו: הוא נבנה במשך שתי דקות ראשונות לפני שקלארק נכנס עם השירה בכלל, נרגע באמצע וחוזר לקטע הפותח ואז מתפוצץ בכל הכוח בצורה שמרעידה את הדיסק לחלוטין וגורמת למאזין תחושות על-אורגזמתיות מסוימות של עונג צרוף, תדהמה ושבירת החסינות למול העוצמה שבמוזיקה, שמסתבר שיכולה להמיס הכל. המאזין, לרגע, מרגיש כל יכול. תחושה שאתה יכול לקמט את כדור הארץ עם שתי אצבעות משל כיבית להבת נר.
בולט לטובה הקטע "Some Misunderstanding", שלטעמי הוא השיר בעל הטקסט החזק ביותר בשיר, וכמו כן הקטע הכי ארוך, וכמו ב-"Strength Of Strings", גם הוא משוכלל מבחינה דינמית כאשר הוא רגוע בחלק מהקטעים ומתפוצץ בסוף.
Some Misunderstanding

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

אלבום כזה היה אמור לשים את ג'ין קלארק בפסגת הסינגר/סונגרייטרז באמריקה, ולקבל לפחות את הכבוד וההכרה להם זכה ניל יאנג על הפקות פחות משוכללות ומעניינות. אבל היה זה קלארק עצמו שתקע את כל המקלות האפשריים בגלגלי הכסף של המכונה שיצר. סירובו העיקש לצאת לסיבובי הופעות ואי התערבות בפרומושן רציני לאלבום גזרו את גזר דינו של האלבום להיות נחלתם של מתי מעט. קלארק שמר על הגחלת שלו כקאובוי מרחף היושב מתחת לעץ עם קש בפה, לאקי לוק גרסת 1974.

כשלונו המסחרי של האלבום קבעה את סוף הקריירה של קלארק. בעקבותיו, הוא הפך להיות שתקן (גם ככה הוא לא הרבה בדיבור), ולמעשה לא התגבר מעולם על כשלון יצירת המופת שלו. שום דבר שהקליט מאז לא התקרב לפסגות בהן נגע כאן. בשלב מסוים חבר למקגווין והילמן מהבירדז להקלטת אלבום והופעות, אך קלארק בילה את רוב זמנו בצלילה לטיפה המרה ובהתמכרות לקוקאין המתוק, ובריאותו התדרדרה כשהאולקוס החל לכרסם אותו מבפנים עד שלבסוף נפטר ב-1991, בגיל 47.
GeneClark5

האלבום לא ראה גרסת דיסק עד שנת 2001, עת יצא במהדורה מורחבת עם סאונד בן זונה, שכוללת עוד שיר שלא נכנס לאלבום וטייקים שונים המגלים את תהליכי יצירת השירים וחושפים אותם בגרסאות ערומות יותר. ובהנחה שג'פרסון ניסה לשלב בין בריאן וילסון לפיל ספקטור – הגרסאות הערומות מרתקות באפקטיביות שלהן גם ללא הטררם שמסביב, שלוקח את השירים למקומות אחרים לגמרי, וההשוואה המתבקשת במקרה זה היא כמובן הגרסה העירומה של 'לט איט בי'. אפשר לשבת ולנסות לחשוב איך היה נראה האלבום אם ההפקה לא הייתה כה מנופחת והשירים היו נשארים שירי קאנטרי רוק בסיסים. סביר להניח שהאלבום לא היה יוצא מגבולות ארה"ב בכלל ונשאר בתחום הקאובויז. אבל פיסול האמירה ע"י ריבוי הכלים והקולות מביא את בשורת הקאנטרי רוק של קלארק למאזין בכל בית בישראל או בהולנד או בוונצואלה והופך את האלבום לנגיש ואקטואלי לכל בעל אוזניים. אפילו לא חייבים שתיים.

הוצאתו המחודשת של האלבום והופעתו הפתאומית בכל מיני רשימות 'הטובים של השבעים' למיניהן עדיין לא מייצרים את הרעש התקשורתי הנדרש. עדיין יש סיכוי שהאלבום יישאר בתהומות הנשיה וג'ין קלארק יישאר אלמוני יחסית, אבל אל תתנו לזה לקרות אצלכם, ואל תתנו לספריית הדיסקים שלכם להתפס בלי No Other. השילוב בין הקול של קלארק, ההפקה המדהימה, המילים, הלחנים והרוח שרובצת על האלבום מעידים על דבר אחד בלבד – זהו אלבום מושלם, ומי יגיד לא לאלבום מושלם?

Strength Of Strings

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

(Gene Clark – No Other 1974)
קנו לכם

יש אלבומים שמתבשלים זמן רב, כאשר הם זורקים הכנות וטיזרים לכל הכיוונים במשך כמה שנים טובות, מפזרים הצהרות על פוטנציאל עתידי שגלום ביוצר, אבל רק כשמגיע הזמן, הלייבל, המפיק והתקציב הספציפי, הם יוצאים ומתפרצים במלא הכוח. הדוגמה הבנאלית ביותר למקרה כזה היא של הפינק פלויד, עם הצד האפל של הירח. אלבומים מהסוג הזה מצדיקים את הציפיה הארוכה והעבודה הקשה והמושקעת, כי הם מוכרים ומוכרים ומוכרים וזה לא נפסק במשך עשרות שנים, ובכל רשימת 'האלבומים הטובים של' תמצאו את האלבומים הללו. זה, כשהחיים הוגנים.

כשהחיים לא הוגנים, יש לנו את אותם תנאים התחלתיים, אבל הסוף הוא שונה. האלבום לא יימכר, ישאר נחלת ידיעתם של מעטים, אפילו לא יראה גרסת דיסק במסגרת הטרנספורמציה המסיבית של עשרים השנים האחרונות והנמכת פופולריות הוויניל, ובסוף – גם יכול להיות נשיקת המוות של היוצר. הדוגמה המתבקשת לאלבום כזה היא No Other של ג'ין קלארק. אם הרמתם גבה לנוכח השם האחרון – אתם לא לבד. אני בספק אם ג'ין קלארק אי פעם שמע על ג'ין קלארק.

קלארק גדל כילד קאנטרי, זו הייתה המוזיקה לה האזין מילדות כאשר אביו, שהיה מוזיקאי חובב, עסק בעיקר בסגנון הזה. ועם תחילת שנות השישים וה-Folk Revival, שהתרחש גם באמריקה וגם באנגליה – קלארק מצא עצמו מתקרב לפולק יותר ויותר, כאשר הוא מופיע במועדוני פולק באזור החוף המערבי של אמריקה, ובסוף מקים יחד עם רוג'ר מקגווין את הלהקה שלימים הוכרזה כ'תשובה האמריקאית לביטלס' ו'הלהקה שחישמלה את הפולק והושיבה אותו על מקצבי 4/4' – The Byrds.

קלארק התחיל כנגן גיטרת קצב בלהקה, כאשר רוג'ר מקגווין על גיטרה מובילה ודיוויד קרוסבי מנגן בס, אולם האחרון הסב את תשומת לב חברי הלהקה שקלארק לא בדיוק מדייק מבחינת טיימינג של נגינה, וקלארק השתכנע להשאיר את הגיטרה לקרוסבי. הביאו את כריס הילמן כבסיסט וקלארק התמקד בשירה המובילה ובנגינת טמבורין. על הבמה, נראה קלארק כאילו הוא בסה"כ מנגן בתוף מגוחך ועושה קולות רקע, אך למעשה חשיבותו ללהקה הייתה הכרחית. קלארק היה כותב השירים הכי טוב של הלהקה בזמן שהיה חבר בה. הוא היה זה שעמד מאחורי שירים בולטים באלבום כ-"Feel A Whole Lot Better" ו-"Here Without You" מהתקליט הראשון והמפכני של הבירדז – Mr Tambourine Man.

קלארק היה גם כריזמטי וחתיך והיה מוקד המשיכה המינית של מעריצות הלהקה. נוכחותו על הבמה הייתה מרשימה, גם אם מוזיקלית תרומתו לא נתפסה כמכרעת. בנוסף, לקלארק היה פחד מטיסות, מה שיצר בעיות רבות בכל הקשור לסיבובי הופעות של הלהקה מסביב לעולם, במיוחד לאור הלחץ של דרק טיילור להביא את הלהקה לאנגליה ולהראות לבראיין אפשטיין, מנהל הביטלס, את הלהקה החדשה שהוא מצא.

וזה לא הכל, ארנקו של קלארק תפח בזכות התמלוגים שקיבל על הלהיטים שכתב, והוא החל להסתובב בפרארי כסופה נוצצת, בעוד שחברי הלהקה האחרים עדיין נאבקים בסוגיית איזה לחם לקנות ומה למרוח עליו. כל אלה הובילו לפרישתו מהלהקה לאחר עוד אלבום נוסף (Turn! Turn! Turn! ) וכתיבת האופוס הפסיכדלי והשנוי במחלוקת של הלהקה – "Eight Miles High” לאלבום השלישי שלהם, 5D. באופן מעניין, ישב קלארק פחות או יותר באותה משבצת שבה ישב בריאן מקלין מ-Love בתקופת Forever Changes – הבחור היפה, הכובש, השתקן, שכותב את השירים היותר-מוכרים של הלהקה, את להיטיה הגדולים, נבלע בצל מוח גדול אחר (אצל לאב זה ארתור לי, אצל הבירדז זה כמובן מקגווין), לא זוכה להכרה שלו ומת יחסית עלום.

התקליט ראשון שהוציא קלארק לאחר פרישתו מהבירדז לא עורר יותר מדי רעש. בעיקר בגלל שהבירדז שיחררו במקביל אליו את יצירת המופת שלהם Younger Then Yesterday. אחריו, קלארק עבר תקופת התקשקשות שכללה תקופה קצרה נוספת בבירדז, הרכבון קאנטרי שפורק ואי אילו תהליכים אחרים. לאחר אלבום סולו ראשון ללא שותפים ליצירה – White Light – קלארק חתם בלייבל Asylum של דיוויד גפן, וחבר למפיק תומס ג'פרסון קי ב-1974 להקלטת האלבום No Other . בשלב הזה קלארק כבר צבר בטחון עצמי במידה כזו, שהוא הרשה לעצמו לבקש ולקבל תקציב מאד מאד גדול מדיוויד גפן, מתוך תחושת הבטן שהוא הולך להביא את התקליט של החיים שלו.

גפן הזדעזע כשהמוצר שהוצג לו בסוף היה של שמונה שירים בלבד, ביקש להוסיף כמה פילרים ונתקל בסירוב של קלארק, שטען ששירים נוספים יחריבו את הוויב הכללי של התקליט. הגישה שליוותה את ג'פרסון הייתה שחצנית במקצת, כאשר ביקש לתת ביטוי בתקליט הזה ל'הפקת בריאן וילסון הפרטית שלי'. התקציב הגדול של האלבום איפשר שני פקטורים מרכזים – הבאת נגני ההפקה והווקאליסטים הטובים ביותר בלוס אנג'לס (ועל ידי כך, קיום השאיפה של ג'פרסון), וכמות יפה של קוקאין (ועל ידי כך, קיום השאיפה של ג'פרסון וקלארק), שליוותה את הקלטת האלבום ועשתה את ההפקה להרבה יותר אנרגטית.

קלארק וג'פרסון השכילו לשלב את המלים הפשוטות אך רוויות המטאפורות של קלארק עם לחני הקאנטרי רוק הפשוטים, יחד עם מקהלות גוספל, ריבוי כלים בכל שיר וחלוקה נכונה שלהם על הספקטרום. קולו של קלארק משמש כדובדבן שבקצפת: הוא שר בקול גבוה, רועד ומלא בכנות פגיעה, קולו נסדק ברגעים מסוימים, צועק ברגעים האחרים ומביא לידי ביטוי את הדרמטיות שבסיפורים.

האלבום נפתח עם "Life’s Greatest Fool", שהוא לכאורה לחן קאנטרי מאד מאד בנאלי, גיטרות סלייד, אבל מקהלת הגוספל שמוצגת כאן לראשונה ועונה לקלארק בפזמון עושה את ההבדל ומכניסה לשיר טוויסט נהדר.
אחר כך מגיע שיר הנושא, שנבנה בצורה פסיכדלית-משהו עם עבודת פרקשן מצויינת, סינתייסזרים אפלוליים מהסוג שרוברט וויאט ישתמש בהם יותר מאוחר, הכפלה של ערוצי השירה, גיטרות בלוז, חזרתה של מקהלת הגוספל. סליי סטון היה נוכח באולפן בזמן העבודה על השיר, אומרים שזה השפיע על תהליך ההפקה וההקלטות שלו. שיהיה.

הקטע שבא אחריו, "Strength Of Strings", מדגים את מלוא הפוטנציאל ההפקתי. השיר, שמזכיר מאד את "Cowgirl In The Sand" של ניל יאנג, מדבר על תהליך היצירה והכתיבה ועל הגבלות התיאור לעומת הדחף בשיחרור, והשיר משרת את מטרת עצמו: הוא נבנה במשך שתי דקות ראשונות לפני שקלארק נכנס עם השירה בכלל, נרגע באמצע וחוזר לקטע הפותח ואז מתפוצץ בכל הכוח בצורה שמרעידה את הדיסק לחלוטין וגורמת למאזין תחושות על-אורגזמתיות מסוימות של עונג צרוף, תדהמה ושבירת החסינות למול העוצמה שבמוזיקה, שמסתבר שיכולה להמיס הכל. המאזין, לרגע, מרגיש כל יכול. תחושה שאתה יכול לקמט את כדור הארץ עם שתי אצבעות משל כיבית להבת נר.

בולט לטובה הקטע "Some Misunderstanding", שלטעמי הוא השיר בעל הטקסט החזק ביותר בשיר, וכמו כן הקטע הכי ארוך, וכמו ב-"Strength Of Strings", גם הוא משוכלל מבחינה דינמית כאשר הוא רגוע בחלק מהקטעים ומתפוצץ בסוף.

אלבום כזה היה אמור לשים את ג'ין קלארק בפסגת הסינגר/סונגרייטרז באמריקה, ולקבל לפחות את הכבוד וההכרה להם זכה ניל יאנג על הפקות פחות משוכללות ומעניינות. אבל היה זה קלארק עצמו שתקע את כל המקלות האפשריים בגלגלי הכסף של המכונה שיצר. סירובו העיקש לצאת לסיבובי הופעות ואי התערבות בפרומושן רציני לאלבום גזרו את גזר דינו של האלבום להיות נחלתם של מתי מעט. קלארק שמר על הגחלת שלו כקאובוי מרחף היושב מתחת לעץ עם קש בפה, לאקי לוק גרסת 1974.

כשלונו המסחרי של האלבום קבעה את סוף הקריירה של קלארק. בעקבותיו, הוא הפך להיות שתקן (גם ככה הוא לא הרבה בדיבור), ולמעשה לא התגבר מעולם על כשלון יצירת המופת שלו. שום דבר שהקליט מאז לא התקרב לפסגות בהן נגע כאן. בשלב מסוים חבר למקגווין והילמן מהבירדז להקלטת אלבום והופעות, אך קלארק בילה את רוב זמנו בצלילה לטיפה המרה ובהתמכרות לקוקאין המתוק, ובריאותו התדרדרה כשהאולקוס החל לכרסם אותו מבפנים עד שלבסוף נפטר ב-1991, בגיל 47.

האלבום לא ראה גרסת דיסק עד שנת 2001, עת יצא במהדורה מורחבת עם סאונד בן זונה, שכוללת עוד שיר שלא נכנס לאלבום וטייקים שונים המגלים את תהליכי יצירת השירים וחושפים אותם בגרסאות ערומות יותר. ובהנחה שג'פרסון ניסה לשלב בין בריאן וילסון לפיל ספקטור – הגרסאות הערומות מרתקות באפקטיביות שלהן גם ללא הטררם שמסביב, שלוקח את השירים למקומות אחרים לגמרי, וההשוואה המתבקשת במקרה זה היא כמובן הגרסה העירומה של 'לט איט בי'. אפשר לשבת ולנסות לחשוב איך היה נראה האלבום אם ההפקה לא הייתה כה מנופחת והשירים היו נשארים שירי קאנטרי רוק בסיסים. סביר להניח שהאלבום לא היה יוצא מגבולות ארה"ב בכלל ונשאר בתחום הקאובויז. אבל פיסול האמירה ע"י ריבוי הכלים והקולות מביא את בשורת הקאנטרי רוק של קלארק למאזין בכל בית בישראל או בהולנד או בוונצואלה והופך את האלבום לנגיש ואקטואלי לכל בעל אוזניים. אפילו לא חייבים שתיים.

הוצאתו המחודשת של האלבום והופעתו הפתאומית בכל מיני רשימות 'הטובים של השבעים' למיניהן עדיין לא מייצרים את הרעש התקשורתי הנדרש. עדיין יש סיכוי שהאלבום יישאר בתהומות הנשיה וג'ין קלארק יישאר אלמוני יחסית, אבל אל תתנו לזה לקרות אצלכם, ואל תתנו לספריית הדיסקים שלכם להתפס בלי No Other. השילוב בין הקול של קלארק, ההפקה המדהימה, המילים, הלחנים והרוח שרובצת על האלבום מעידים על דבר אחד בלבד – זהו אלבום מושלם, ומי יגיד לא לאלבום מושלם?

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אז אהבתם את האלבום של ה Soulsavers, הא?

  1. מאת עמרי‏:

    פספסתי את הביקורת בשרת איכשהו, אחרת הייתי מכיר את האלבום הזה ארבע שנים מוקדם יותר. בכל מקרה, אכן אלבום מושלם ויפה כתבת. נדמה לי שקלארק דמות טראגית יותר ממה שמייחסים לו.

  2. מאת שחר‏:

    בהתייחס ל"סול סייברס" אכן אלבום מדהים, לגבי מרק לאנגן- כל מה שהאיש נוגע בו – זהב! יוחזר האיש להופעות במחוזיתנו בהרכב כזה או אחר ואולי לבד…

    לגבי האיש מהבירדס- תמיד מעניין לדעת מאיפה השירים מגיעים ולהכיר דברים שנגנזו אישם- תודה!

  3. פינגבאק: על פסגת הר, גבוה למעלה, רקח דיוויד קרוסבי את אחד האלבומים הטובים בעולם | Small Town Romance

כתיבת תגובה