כמה מילים ממעריץ זומביז נאמן

לאחר נגיעה במילה ורבע באלבום הסולו של קולין בלאנסטון מהזומביז לפני כשבועיים, חשבתי לעצמי כמה חבל שלהקות כאלה מתפספסות. אולי מישהו צריך להגיד משהו טוב עליהן. אז פניתי למרק לזר, בסיסט להקת רוקפור ומעריץ הזומביז הכי גדול שאני מכיר, ומרק נאות להתפנות מסדר היום העמוס (שכולל כרגע את סיום האלבום החדש של רוקפור), כדי לכתוב כמה מלים ל-Small Town Romance בשבחי הזומביז. הנה לפניכם – לא נגענו.
Marc

מרץ , 2008, לונדון. 40 שנה אחרי שיצא Odessey and Oracle (כן, טעות הכתיב במכוון) של הZombies, החליטו ארבעת חבריה החיים (חוץ מ-Paul Atkinson , גיטריסט הלהקה, נפטר ממחלה ב-2004)
Colin Blunstone (שירה), Rod Argent (שירה וקלידים), Chris White (שירה ובס) ו- Hugh Grundy (תופים) לציין את המאורע במספר מצומצם של הופעות חגיגיות. בעודי מחשב את העלויות הכרוכות בנסיעה למופע, מנקר בי החשש, שתמיד מנקר כשמדובר באיחודים מהסוג, שמא אתאכזב למראה חבורת קשישים שהיו פעם מוכשרים, היו פעם יפים ורזים, היו פעם מרגשים ובעיקר, היו פעם…
zombiesyoung
מדובר בשבריר שנייה של היסוס, שחבל שהתעכבתי עליו כאן, כי ברור שבסופו של דבר ההחלטה היתה להתחיל לדאוג לכרטיסים. שאני אחמיץ את ההזדמנות לראות בהופעה חיה את הלהקה מבצעת את אחד התקליטים המוחמצים ביותר שהצליחה ההיסטוריה של המוסיקה להחמיץ? נו צ'אנס.
נגיע לסוף: לא התאכזבתי. ממש לא. הם לא ילדים (White  חגג יום הולדת 65 ביום ההופעה…) אבל הם פרפורמרים אדירים והעיקר –  הם עדיין מרגשים.
ה-Zombies היא סוג של להקה שהאדם ברחוב לא ידע שהוא מכיר. הוא יגיד "אההה, בטח שמכיר" רק אחרי שתגייסו את כישורי הזמרה שלכם ותזמזמו לו כמה מהלהיטים שלהם. האמת? לא היו הרבה כאלה: הלהיט הראשון שלהם מ1964 She's Not There והאחרון Time Of The Season הם המוכרים ביותר. בין לבין היו עוד כמה שצעדו במצעדים אבל היו בעיקר הרבה נסיונות, אכזבות וים של שירים טובים שלא צלחו את מבחני הפלייליסט דאז.
אני לא מתכוון להכנס לסקירה היסטורית של התקליטים שהוציאה הלהקה, הופעותיהם בעולם, כיכובם בסרט קולנוע ורשימות מכולת של כל פיפס שהם הוציאו – את זה יש ברשת בקילוגרמים – יש המון אנשים טובים שיודעים את כל הפרטים הקטנים הרבה יותר טוב ממני. כשמזכירים את ה-Zombies, עם כמה שזה עלול להשמע מוזר, עוברת בי אותה תחושה של להקה שעדיין לא גילו אותה. ועל זה אני רוצה "להתלונן". אוקיי, ברור שזה לא ממש נכון. הם כן זכו בזמן פעילותם ועד שהתפרקו בסוף 1967 להצלחה יפה, הצלחה…אה… 'מסוימת'. אוקיי, גם לאחר מכן.

אני טוען שההצלחה הזו לא עושה עם הכשרון והתחמושת המוסיקלית שלהם צדק. לפי האינטואיציה, הלב, הרגש – לא משנה איך תקראו לזה – 'הגיע' להם יותר. בעיניי, ה-Zombies היא הלהקה הכי אנדר-רייטד במוזיקה של שנות ה60: ממש כשרון- על פוגש חוסר מזל (או לא מספיק מזל) כמעט בכל צומת. כן, כן, עניין המזל וה'להיות-בזמן-הנכון-במקום-הנכון' הם דברים שקשה לתכנן ומשמשים תמיד פרמטרים חשובים כשבאים לבחון הצלחה/אי הצלחה של אמן. נו…? אז בואו נהיה לרגע קצת פשטניים:

ה-Zombies הרי פעלו במקום ובזמן הנכון (מסביבות אמצע שנות השישים, בסווינגינג לונדון), שפעו יצירתיות, לא נחו לרגע, נראו טוב,בעלי  הלוק הנכון (ובראשםColin  היפה והעדין), חתומים בחברות תקליטים גדולות. היה להם את המתכון המנצח שמשלב ייחודיות ועם זאת התאמה לנוף המוסיקלי שסבב אותם, בדומה ללהקה ההיא מליברפול. ועדיין, זה לא המריא לגבהים שאפשר היה לצפות שזה ימריא. ה- Zombies אפילו לא דגדגו את ההצלחה של ארבעת המופלאים…למה?  יכולות להיות הרבה תשובות לשאלת הג'קפוט ל "למה-בכל-זאת-הם-לא-ביטלס?" …או כמו שאמר אדם חכם על סיטואציות מהסוג –
?If he's that smart why ain't he rich. נסתרות הן דרכי השואו-ביז – מה שעובד ללהקה אחת לא טוב לאחרת ומה שטוב בשנת 1966 אולי כבר לא עובד בשנת 1970. שוב, בואו נכנס לפרופורציות: על פניו, היה לZombies  מזל  גדול, אבל אם מודדים את זה יחסית לפוטנציאל שלהם – מדובר בפיספוס אחד גדול. הרבה מהכל היה להם ועם זאת כנראה לא מספיק. כמובן שהם לא היחידים ויש מהתקופה עוד הרבה דוגמאות לאמנים ולהקות שבמקום לשחק בפרמייר ליג משחקים קטרגל בשכונה ומאידך, אמנים ולהקות שזכו להצלחה ולא בפרופורציה לאיכותם…כמו למשל…לא משנה…
oddes
…בואו נשאר עם מה שיש: Odessey and Oracle. מסטרפיס. עם תום ההסכם שלהם עם חברת התקליטים Decca, עברו ה-Zombies ל- CBS, כששם הובטח להם יותר חופש אמנותי. החופש האמנותי הזה מקבל ביטוי בתקליט הרשמי האחרון שלהם שיוצא, רק לאחר שהלהקה מתפרקת ב-1968. גם במקרה הזה, כשיש בידי הלהקה אלבום, שלפי כל אמות המידה (כתיבה, ביצוע, חדשנות, אפילו להיט…), הוא איכותי ובעל פוטנציאל, העניינים לא זורמים חלק – למשל, נדרשה התערבותו של איש עם חזון, Al Kooper מ-
Blood, Sweat & Tears, כדי שיעיר את תשומת ליבם של קברניטי חברת התקליטים שיוציאו את האלבום בארה"ב. שום דבר לא בא ללהקה הזו בקלות…
Al Kooper
kooper
אגב, אותו Kooper תרם את הערותיו בשרוול האלבום (בגירסתו האמריקאית) ובהופעה בה נכחתי, לציון 40 שנה לצאתו, דיבר מעט על הבמה והזכיר את ההסטוריה שלו עם ה-Zombies, כשבעצם זה שנתנו לו במה, ה- Zombies מכירים בחשיבותו כמי שעזר לדחוף את האלבום שבו כל כך האמין.
וכשסופסוף יש להם אלבום מופת בקנה, , מה שמחזיר אותם לתודעה הוא חידוש יפה לשיר ישן שלהם
I Love You, שביצע ההרכב האמריקאי People. במקור, ה-Zombies הוציאו את השיר הזה
כ B-Side ל- Whenever You're Ready, שכשל במצעדי הפזמונים ב1965.
והנה, 3 שנים אחרי, כשלהקה אחרת מבצעת אותו והוא מגיע למקום 14 במצעד האמריקאי…מה עושים? מוציאים אותו מחדש במהדורה אמריקאית כ-A-Side…קצת מאוחר מדי…

Odessey And Oracle, בהפקה הלא פחות מגאונית של Argent ו-White, משלב כתיבה חכמה, ומלודיות שהיו תמיד הסמל המסחרי של  ה-Zombies: השירים נשמעים קליטים ונעימים, אבל עם טוויסט –  כאילו המובן מאליו עטוף בשכבה נוספת שמחלחלת בין הערוצים המוקלטים ומוסיפה לשיר "הסטנדרטי" את התבלין הסודי. במילים (מעורפלות) אחרות, יש משהו בכתיבה של ה-Zombies, שמפזר על  השירים "הקומוניקטיביים" קורט של דבר-מה-נוסף והופך אותם, לדבר אחר ובעיניי זו טביעת האצבע שלהם: אלמנט ההפתעה או הלא צפוי –  המאזין נתון במעין אשליה: מבחינתו, לכאורה, מדובר בשיר ברור, רגוע ואפילו קצת מוכר והנה, הוא יכול  להמר ולנבא את האקורד/המהלך המוסיקאלי הבא… אלא שאז…ב ו ם ! משום מקום, דבר שלא חשב עליו מופיע בצורה הכי טבעית וללא שום מאמץ מלאכותי ומיותר: אולי זה גם בזכות ההשפעה הג'אזית, הם מביאים משהו שונה, לא שטאנץ ועדיין הומוגני, שתופס את האוזן ומכה בבטן, מתוחכם ובאותה מידה פשוט.

הלהקה מקליטה באולפני Abbey Road אלבום עמוס בהרמוניות קוליות ונגינה נטולת טכניקה גבוהה שלא לומר פשוטה ובדרכה המיוחדת מצליחה להעביר תחושה של וירטואוזיות כלית וקולית. צריך ללמד איך עושים את זה באקדמיות.

כמה מחבריי הטובים שמכירים טוב את האלבום Odessey And Oracle יסכימו איתי שהשיר היחיד מתוכו שהפך ללהיט בקנה מידה עולמי רק בתחילת 1969, Time Of The Season נשמע מעט "תלוש" מהאלבום כמכלול. צריכים להיות כנים ולומר שאולי זה נובע מהסיבה שטחנו לנו את השכל איתו 40 שנה ברדיו, בקולנוע ואפילו בסדרות טלויזיה עכשוויות. אולי. השיר באמת מרגיש שונה מרצף השירים, כאילו הוא חולייה לא ברורה בסיפור. בטח ובטח שלא חולייה חלשה. אין כאלה לZombies.
Zombies-2

הסינגל הזה באמת הצליח יפה והוא גרר ביקוש להופעות של הלהקה, שלא הסכימה להתאחד ואפילו לא כדי לעשות קופה ולהסתלק. מי שכן ניצלו את הואקום הזה היו להקות חיקוי שצצו וטענו שהן ה-Zombies אבל הן נעלמו מהר. ממש כמו ה-Zombies  האמיתיים…

אני חוזר למרץ 2008, Shepherds Bush Empire, לונדון. האותיות המתחלפות בסגנון היר ווי אר בשילוט המואר מרכיבות את הצירוף The Zombies ומקימות את הלהקה הזו לתחייה לזמן קצר. הם אף פעם לא הופיעו עם כל שירי האלבום ואני חושב לעצמי שגם לו הייתי בגיל הבגרות, "בזמן אמת", בשנת 1968, לא הייתי יכול לראות אותם מופיעים עם שירי האלבום והנה, זה מתאפשר רק אחרי 40 שנה. כולם למדו שוב את התפקידים, את כל הניואנסים הקטנים שרק משוגעים שמים לב אליהם… ואני נמנע מלהכנס לתאור תחושות ורגשנות רק אומר בלקוניות שזה נשמע כמו חלום. מנהרת הזמן. אפשר ממש לעצום עיניים ולא להאמין למשמע אוזניים אבל חבל, כי כדאי גם לראות כדי להאמין…

טעימות
Care Of Cell 44

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.


This Will Be Our Year

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.



Beechwood Park

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אמנים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על כמה מילים ממעריץ זומביז נאמן

  1. מאת אודיני‏:

    תודה תודה תודה

  2. מאת יואב מירום‏:

    הי מרק, תודה שהכרת לי אותם, אז באולפן שלכם.
    בהחלט אחד האלבומים היפים שיצאו אי פעם.
    הסיפור של ההופעה והזכרון שלא הלכתי כשבאו עד אלינו לארץ, מאותן סיבות שאתה חששת, אבל הלכת…
    אחחח… כואב… :)

להגיב על יואב מירום לבטל