Jimmy Guiffre וחליפה אמריקאית תפורה לפי מידותיו.

אני מסוגל להקשיב ל-לי מורגן מנגן, כל יום, כל היום. ככה גם עם קולטריין, ווס מונטגומרי ומינגוס.
אבל פעם בכמה זמן אני אוהב ללכת לאלבומי ג'אז עם צליל לא שגרתי, שלא מגיע מכיוון הפרי-ג'אז, או הביבופ הקלאסי או הסווינג. למשל, קחו את האלבום הנפלא של ווס מונטוגמרי Bumpin' שהקליט ל-Verve, שהוא אלבום של גיטריסט אדיר שמגובה בתזמורת כלי מיתר, וזה כל כך יפה, עשיר, מדויק ומרגש. ככה גם Sketches Of Spain של מיילס דיוויס וגביל אוונס. הראשון ניגן ברגש פיוטי נדיר, מלודיות ספרדיות עממיות, והשני תפר לו תזמורת שלמה מסביב, שנשארת קטנה, עדינה ותומכת.
גם האלבום של פרד לונברג-הולם שעליו כתבתי בעבר, שמכניס את הצ'לו ככלי דומיננטי לתוך הג'אז, הוא אלבום שכיף לחזור אליו בשביל רענון.
הפעם, נדבר על עוד תקליט עם סאונד לא שגרתי באיזור הג'אז, Western Suite של Jimmy Giuffre.

Western Suit

ג'ימי גיופרי, סקסופוניסט וקלרניטניסט הוא המוזיקאי ששמו חתום על האלבום, אבל קשה לדמין את היצירה המופלאה (המחולקת לארבעה חלקים) – Western Suit, לו הייתה מנוגנת עם אנשים אחרים. באלבום הקודם, The Jimmy Giuffre 3, הוא נתן קרדיט לשלישיה שלו כאמן המרכזי, אבל ב'ווסטרן', זה הוא סוליקו. זה קצת לא הוגן, אבל אפשר לסלוח לו. ג'ים הול, הגיטריסט האדיר שלא נשמע כמו אף גיטריסט ג'אז אחר שאני מכיר (ובדיוק היום יצא לו אלבום חדש עם ביל פריזל!), עושה מהגיטרה שלו כלי מוביל, ליווי, קצב, והכל מועבר דרך פראזות מרתקות, מלאות בנשמה. ג'ים הול המשיך איתו מהעבר, אבל בעוד שבשלישיה הקודמת ניגן איתו רלף פונה על קונטרהבס, באלבום הזה אין קונטרהבס וג'יופרי הביא הברקה וגייס את Bob Brookmeyer על טרומבון.

Jimmy Guiffre
jimmy1

עכשיו, דמיינו לכם, שלישיית לבנבנים בשנת 1958, כשאורנט קולמן נושך מאחור עם 'הצורה של ג'אז לבוא', ובתוך כמה דקות יבוא קולטריין ויחריב כל פינה שיש (ובאותה שנה הוא גם הוציא את אחד האלבומים הטובים בחייו – Lush Life) – באים האשכנזים השדופים בהנהגתו של ג'יופרי, לא מתחככים בהארד-בופ, לא מתמנגלים בפרי-ג'אז, לא קולחים את האוונגרד (למרות שג'יופרי עתיד לעשות זאת שלוש שנים אחר כך עם Free Fall) ועושים תקליט משונה כל כך.
טרומבון פוגש קלרינט פוגשים גיטרה, ומביאים אלמנטים ניו-אורלינסים, בלוז ואמריקנה דרומית לחלוטין. בגלגול אחר, ג'יופרי אולי היה יכול להקרא 'בליינד מיסיסיפי ג'ימי' או משהו כזה, כי הנשמה שלו כל כך שחורה ומצליחה למזג הסתכלות קצת סנובית, ביחד עם עפר בנעלים, זיעה בבית השחי, וחיים קשים, כל כך קשים, העוברים על כסא נדנדה.
Western Suit נכתב והוקלט אחרי שג'יופרי ידידנו הרגיש מסיבה כלשהי שחייו הולכים להסתיים. הוא צדק, חייו אכן הסתיימו, בשנת 2008, אבל היה לו מספיק זמן להרהר בנושא הזה תוך שהוא מקשיב לאלבום ההספד שעשה לעצמו.

Bob Brookmeyer

Bob Brookmeyer

לא ברור בדיוק את מי הוא מספיד, וממה בעצם נפרד ג'יופרי. זה לא אלבום עצוב, כלל וכלל. הוא בלוזי אבל יש בו עליצות לא ברורה, שייתכן שהיא מגיעה מהטרומבון של ברוקמאייר, ויכול להיות שזה רק אני כי טרומבון זה כלי שתמיד עושה לי חיוך. אני אוהב את הסאונד שלו. הוא מצחיק.
משחק התפקידים בין ג'ים הול שלא לוקח את הפוקוס אפילו פעם אחד, גם במקומות שנשמע כאילו הוא חובט בגיטרה שלו כדי להשיג את האפקט המקצבי-תופי, וברוקמאייר עצמו נותן שטיחי סאונד שמחליפים את העדרו של הקונטרהבס, ונותר רק ג'יופרי כדי לקחת את ההובלה. אבל למרבה ההפתעה, ג'יופרי עצמו שם את האגו שלו בצד, וכל היצירה שעליה קרוי האלבום, היא יצירה לשלושה נגנים ללא מוביל. ולכן אני מתפלא על ג'יופרי. האלבום הזה צריך להיות מתויג תחת Jimmy Guiffre, Jim Hall & Bob Brookmeyer.
אבל זו לא הנקודה.
הנקודה היא שב-37 הדקות שהאלבום הנפלא הזה נמשך, שוררת אווירה מעניינת שלוקחת את הבלוז ממקומו הרגיל ופותחת אותו לסקרנות מציצנית, חוקרת אבל לא פולשנית, רצינית אבל לא לוקחת את עצמה ברצינות, מהודקת אבל עדיין מאד חופשית.

Jim Hall
Jim Hall

בקטע השני באלבום Topsy, הם ממש נוגעים בדיקסילנד\ניו אורלינס סטייל ואפשר לראות בקטע הזה את קטע הג'אז הטיפוסי של האלבום, למרות שאיננו טיפוסי. הול מלהטט בין ליינים של בס על הגיטרה שלו, לבין העשרה הרמונית וצבע. ג'יופרי בסולואים וורבלים ויפים וברוקמאייר מאחור, שתופס את תפקיד הקונטרהבסיסט. גם הקטע ה'מסורתי' של האלבום Blue Monk (נחשו על ידי מי הוא נכתב), הוא גרסת Laid Back יפה ומלאת וייב זקן וחכם.
זה באמת מסוג התקליטים שצריך להיות במוד מאד מסוים כדי לעכל ולהבין אותם וגם להנות מהם. לא בגלל שהוא קשה, להפך, הוא הדבר הכי מוכר לאוזנים (בלוז, אמריקנה, דיקסילנד), אין פה חפירות להטוטניות, אבל כן יש משהו בהעדר התופים\קונטרהבס עושה את שלו, והופך את הצבע של האלבום למשהו מאד ייחודי, בדיוק כמו הבחירה בשלושה לבנים שבאים לנגן את דרום אמריקה, מקום שאולי ראו רק בסרטים.
פסקול העבודה הקשה מעולם לא היה יפה כל כך, ופתאום, להריח כמו זיעה מהולה בפחם, נשמעת כמו אפשרות רומנטית לחיים האלה.

Jimmy Guiffre – Apaches
Jimmy Guiffre – Big Pow Wow
Jimmy Guiffre – Blue Monk

הרשמו לעדכוני הבלוג במייל! לחצו כאן
ו\או - בואו לפייסבוק

Related posts:

פוסט זה פורסם בקטגוריה סקירת אלבומים, סקירת אמנים, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על Jimmy Guiffre וחליפה אמריקאית תפורה לפי מידותיו.

  1. מאת בר מצווה‏:

    ביל, ביל אוונס.
    לא גיל.

  2. מאת שרון רז‏:

    זה נהדר, האזנתי בחדווה, פשוט תענוג. בדיוק בשביל פוסטים כאלה אני מעריך אותך במיוחד, זה כייף לקבל המלצה על תקליט שאני לא מכיר, וכאן אני באמת לא מכיר אותו, את התקליט ואת ג'ימי, גם לא את בוב, למרות שאת ג'ים הול אני מכיר ומוקיר, הוא ענק. מאוד מיוחד נשמע התקליט הזה, ממש תודה.

כתיבת תגובה