מוזר באמת. לא סתם קשה לעיכול, או לא ברור. פשוט מוזר.
מתישהו, כל אחד נתקל באלבום די מוזר, שהוא לא יודע איך להתייחס אליו. אני לא מתייחס לדברים אקספירמנטלים משובשים, אלא לדברים שהם קצת פריקים יתר על המידה, או לפחות ככה אתה חושב שאתה נתקל בהם בפעם הראשונה. זה מאד תלוי מתי נחשפת אליהם, ומה יצא לך לשמוע לפני כן. נתקלתי בימים האחרונים באלבום די מוזר, שעוד אגיע אליו עוד מעט. אבל בינתיים, הנה סקירה קצרה של האלבומים המוזרים ביותר שאני זוכר שבהם נתקלתי לאורך חיי המוזיקלים.
אני חושב שהאלבום המוזר ביותר הראשון בחיי, היה האלבום המעולה של White Noise – 'סופה חשמלית'. אני מניח שמי שקורא את הבלוג הזה הקשיב לאלבום המיוחד הזה שהוקלט באנגליה על ידי פליטים\עריקים\משתמטים (לא זוכר את הסיפור המדויק) אמריקאים שרצו להמנע מגיוס לצבא. הכרתי פעם מישהו שהיה מקשיב לאלבום הזה פעם בשנה, באירוע מיוחד. כל פעם הארוע היה שונה, אבל כשהארוע הגיע וזה הצדיק לפתוח את בקבוק היין הסופר-יקר הזה, הוא היה מקשיב לאלבום הזה. למי שבכל זאת לא מכיר, מדובר בחצי אלבום פסיכדלי וחצי אלבום של נסיונות סאונד של סוף הסיקסטיז, מה שמבטיח עניין ואקספירמנטציות של סאונד שנבנו מתוך כלים מוגבלים ויחסית פרימיטיבים. רוצה לומר – האפשרויות מוצו עד תום, כי לא היו יותר מדי כאלה. ומי שרוצה לשמוע עוד, שילך לשמוע את My Game Of Loving המעולה מתוך האלבום. את האלבום הזה שמעתי בפעם הראשונה בגיל 16. ולא ידעתי להשכיל להבין אותו. My Game Of Loving
האלבום הבא היה האלבום השלישי של Soft Machine, שקרוי בפשטות Third. אני הייתי בשיא תקופת הרוברט וויאט בחיי, וחיפשתי עוד ועוד דברים שהמאסטר היה מעורב בהם. בצורה משונה והפוכה מבד"כ, אני הגעתי ללהקה שהייתה לו אחרי סופט מאשין והייתה הרבה פחות מפורסמת – Matching Mole, הרבה לפני ששמעתי סופט מאשין. מצ'ינג מול עשו שילוב של משהו שבזמנו מאד דיבר אלי. קראו לזה ג'אז-רוק. לא פיוז'ן (שלקח צעד אחד קדימה מדי לכיוון החננה-רוק), אבל ג'אז רוק. יענו ליינים של גיטרות וקלידים ובס וכולם נגנים חיות וזה היה מדהים לגלות אותם. מי שלא מכיר, דחוף דחוף שישים ידיו את כל מה שהלהקה הזו הוציאה (שני תקליטי אולפן + הופעות, תיעודי רדיו וכו'). אז אחר כך הגעתי לסופט מאשין 1+2 הפסיכדלים והמדהימים. וכשהגעתי ל third, לפי הסדר הכרונולוגי, נתקלתי באיזו אבן לא ברורה שלא ידעתי איך לאכול. קראו לה Facelift, והיא שימשה פסקול במשך חודשיים, עד שנפל לי האסימון. יחד עם הנפילה הזו, נגמרה לי הסבלנות
Facelift
האלבום המוזר הבא הגיע כשהתחלתי קצת ללמוד בס והמורה שלי רצה להכניס אותי לג'אז. אני שמעתי שג'ון קולטריין הוא משהו משהו. אז בגאון צעדתי לי לתוך סופר זאוס בדיזינגוף סנטר (זוכרים את זה??), וביקשתי מהמוכר דיסק של קולטריין. המוכר שאל איזה, ואני עניתי בגאווה אין קץ – "משהו טוב ומסובך". ואז הוא הנחית עלי את The John Coltrane Qurater plays Chim Chim Cheree. שזה בדיוק האלבום שמתווך את תקופת לאב סופרים שלו לתוך תקופת האקספירמנטליות שלו. הצפצופים והחריקות האלה לא עשו לי טוב והאלבום נזרק הצידה לאחר מספר דקות. שנים אחר כך, למדתי להכיר את קולטריין ולאהוב את הדיסק הזה. מאד.
Brazillia
כשלמדתי סאונד בלונדון, היה לי מרצה בשם קרלוס. הוא היה תותח. אדם זהב, מורה ענק, מסוג האנשים שאתה פוגש בחיים, והופכים להיות דמות לחיקוי עבורך. קרלוס קלט שאני לא בנאדם של מוזיקה שגרתית וכל הזמן ניסה להתקיל אותי. יום אחד דיברנו על קומפרסורים של חברת Joe Meek, והוא שאל אם מישהו יודע מי היה ג'ו מיק. אף אחד לא ידע, ואז סיפר לנו קרלוס שג'ו מיק היה סאונדמן מחופף לחלוטין עם סיפור מאד ארוך (ארוך מכדי לספר עכשיו), אבל חוץ מהעובדה העסיסית שהוא רצח את בעלת הבית שלו והתאבד שניה אחר כך, הוא היה משוכנע (סוף שנות החמישים), שיש אנשים על הירח והם מנסים לתקשר איתו. הוא באמת האמין בזה, שנים לפני שהירח היה משהו בר השגה מבחינת תפיסת האדם. החיים שלו הפכו אובססיבים לעניין הזה, כל כך אובססיבים עד שיום אחד ג'ו מיק הקליט אלבום מחווה לחוצנים מהירח במידה והם ירדו לכדור הארץ. האלבום נקרא I Hear A New World ושיר הנושא מתוכו שווה הכל.
I Hear A New World
אחר כך, אחרי שהתחלתי לעבוד באוזן השלישית, שיש לה בדיוק את האפקט הזה על אנשים שעובדים בה – התחלתי לחפור מוזיקה אקספירמנטלית במיוחד.
נתקלתי בהמון הרכבים ואמנים שהכינוי 'ביזאר' הוא בגדר מחמאה מלטפת. הרבה פעמים היו דברים סופר קשים ומתוסבכים. חלקם השאירו עלי רושם, חלקם לא. ללא ספק העובדה שנחשפתי להרכבי קראוט כמו Ash Ra Temple או Faust (אהובי לבי), נתתה אותות בי ומאז חיי די השתנו. כי בשלב מסוים התחלתי לחפש דווקא את החופרים המוזרים, למצא את הסאונדים המעניינים באוזניים.
לפני כחודש פירסמתי את סיכום שנת 2008, ואחד האלבומים בו היה השני של The Great Lesbian Show, להקה פורטוגלית הזויה לחלוטין. אני מעתיק את מה שכתבתי אז:
אלבומים כאלה זה בדיוק הסיבה שאני לא מנסה להיות מבקר מוזיקה מקצועי. אתה פתאום מוצא את עצמך מול אלבום שאין לך מושג מה לכתוב עליו. אז נתקעתי, והלכתי ללאסטאףאם שלהם. הנה מה שהם כותבים על עצמם. אני מסתפק בזה ובלהגיד לכם שאלבום כזה אי אפשר לשפוט בסולם של טוב ולא טוב. זה ביזאר לפנים ומענין לשמוע.
The Great Lesbian Show is an uncommitted Portuguese band: we do what we want,
the way we want to do it. The band hasnt got any rigid aesthetic direction, we
prefer to absorb the quintessence of all interesting sounds and creative
references. So, we can define The Great Lesbian Show as an exquisite cocktail of
several decades of rocknroll (and everything around) , comics and cartoons,
incredibly strange music, bizarre tales of everyday life, alternative films,
literature, etc.
A Suicide Guide
התגלית החדשה בתחום האלבומים המוזרים, שייכת לגרמני די משובש בשם Frieder Butzmann. הרבה לספר עליו אני לא ממש יודע, הוא שייך לאיזור הדאדא-יסטי והפריקי של אנשים כמו פייר הנרי, והמלחין המינימליסטי איגור ווחביץ' (שהוציא אלבום ענק בשם 'דוקטור פאוסט', ועליו נספר בפעם אחרת).
האלבום של בוצמן, Das Madchen Auf Der Schaukel, יצא בשנת 1983 על גבי תקליט כפול. קצת קשה להסביר מה בדיוק קורה שם. עקרונית, זה לא חלוצי מבחינת הסאונד או הרעיון, אבל נושבת באלבום איזו רוח שאי אפשר להשאר אדישים לה. עם כמות המוזריות שבאלבום, הוא נשאר מרתק ומושך. בוצמן עושה פה עבודת סינתיסייזרים משונה, חלקה מנוגנת, חלקה מסומפלת, חלק מהדברים יושבים על ריפיט למשך כל השיר כאשר מגבים את הסיקוונסים כל מיני צלילים מפחידים, לעתים ילדותים, לעתים שייכים לסרטי אימה. הכרתי את האלבום דרך הבלוג המדהיםMutant Soundשכל מי שמחפש דברים מוזרים ולא שגרתיים מוזמן לבדוק אותו. מדובר על בחור שבשביל הכייף שלו מוריד את כל אוסף הקלטות והתקליטים שלו לדיגיטל ומעלה לבלוג. זה לא-לא חוקי, אבל זה לא לגמרי חוקי. אבל בכל מקרה, האלבום של בוצמן לא ראה אור לייזר והוא לא מוצע למכירה בשום מקום, ולכן בשונה ממנהגי, אני מקשר פה את הלינק להורדת האלבום המאד מיוחד הזה.
תכל'ס, זה היה השיר המסוים הבא, שגרם לי לכתוב את כל הפוסט הזה ולספר לכם כמה האלבום של בוצמן מוזר ומדהים בו זמנית, והוא מה שקרוי A Must Have. בשיר הבא, בוצמן צורח את נשמתו הצמאה ל…פולקסווגן. הרבה מאד פולקסווגן. שווה לשים לב במיוחד לאיזו אורגזמה אדירה נכנס בוצמן בדקה 6:45, כשהוא מגלה את הפולקסווגן. "אה-הא!! פולקסווגן!!"
טוב, חברים, הגיע סוף השנה, וכמנהגנו ב(ארבע? חמש?) השנים האחרונות, נרתמתי לפרויקט 'הגיבור הבלתי מושר' השנתי, בו קוראי וכותבי אתר 'השרת העיוור', כותבים על אלבומים שלדעתם לא זכו להתיחסות הראויה. השנה היו כל כך הרבה אלבומים טובים, ומספיק להציץ ברשימת סיכום השנה שלי כדי לגלות כמה גיבורים לא מושרים היו השנה.
ובכל זאת, חייבים לבחור אחד, ואחד אכן נבחר. הפרויקט החדש של סטיבן אר סמית', האיש והאגדה, הגיטריסט והקומפוזר המעולה, שמאחורי ההרכבים Thuja,Mirza,Hala Strana ועוד אינספור פרויקטים ומעורבויות שונות. Ulaan Khol הוא שם הבמה החדש שלו שמשמש עבור טרילוגיה חדשה שנקראת I, II, III. פשוט וקל. המוזיקה היא אבסטרקטית לחלוטין. מה שהוביל את הסיפור הדמיוני או הריאלי הבא:
————————————————–
כן, אני כבר מדמיין אותו. יושב שם בחדר הקטן והסגלגל שלו במערב ארה"ב וחושב על המהפכה הבאה.
הוא מפנטז על הרגע שבו יחבר את הגיטרה שלו לעוד אפקט ועוד אחד ועוד אחד, אבל הוא מחכה שהזעם יעבור. מתוך הזעם הזה כלום כבר לא ייצא. אז הוא מקשיב ל-Neu! וממתין. בדרך הוא מגלגל עוד טבק ומעביר את היד על הבלליקה שלו. כבר כמה זמן ש-Hala Strana לא הוציאה כלום, עשרים דקות. הוא יודע שהם שם מחכים. כת של מאמינים רצחניים עם זיעה בעיניים, שורפת אותם טוב טוב, מקשה על הראייה, הופכת את הכל למטושטש, חד גוני, רע.
הוא יודע בתוך תוכו שהם מחכים, אבל הוא לא זז. כי הוא למד, בדרך הקשה, שתזוזה אמוציונלית משמועתה מוות במקרה שלו. זה יכניס אותו ללופ שממנו הוא לא יוכל לצאת יותר. משהו בין דגדוג השדים הרעים של תהומות הנפש שלו לקרחנה האקזיסטנציאלית ופירוק החושים שהוא חווה, אחרי שהוא שומע להקות כמו Popul vuh ו-Harmonia.
ולאט לאט הזעם הזה מתחיל לעבור, ואז הוא חופר את התעלה שתחבר אותו בין הדלת, שלידה הוא שוכב מרוסק לחלוטין, עד לארגז האפקטים. זו התעלה שתכיל את הכבלים. זו התעלה שתחבר את הראש שלו הישר לתוך הלב, וספייקים קטנים של קרח משונן ומושחז יעופו בה, כמו ברד קשה ופוגעני, הישר לראש מפוצץ האלכוהול שלו. הוא מתחיל להירגע, והמחשבה הופכת שוב צלולה, חדה ומשוננת, אבל כבר לא מסוכנת. כן, הוא כבר לא יזיק לעצמו שוב. הוא יודע שהזעם עבר. והוא מתחיל לחבר אותם, פיסה אחר פיסה של זוועות העולם המודרני, זוועות של מלחמות, זוועות של מחשבות. איך הוא מרסק את הפסנתר היקר במכת אגרוף. איך הוא מנתץ את הדיליי לאלף חלקים עם פטיש 10 קילו. איך הוא יהרוג את כולם. אבל הוא שקול. הוא למד לחכות שהזעם יעבור.
כשהיא דופקת בדלת, הוא בטריטוריה אחרת, הוא במערה שלו, הוא יותר רגוע. היא מציעה קפה וטוסט וחמאה ומזכירה שיש ילדה שמחכה שאבא שלה יקריא לה סיפור. אבל הוא עם עינים עצומות, מצח רטוב, עם הראש למעלה, והגיטרה תלויה על הצוואר כמו גוויה שנסחבת הישר מתוך האש על ידי הפרמדיק, לחוף מבטחים, ששום דבר לא בטוח בו. רק המוות בטוח, ואת זה הגוויה וגם הגיטרה כבר יודעים. הכלבים נובחים והשיירה עוברת, ואין לו דרך לעצור. הוא ממשיך ופורט חזק, חזק מאד, ומכניס גם סלייד, ומוסיף עוד שכבה, ומנסה למצא את הדרך החוצה מהבועה האלסטית המסריחה הזאת. והוא נתקע בדופן שלה ועף אחורה אל הקיר, נחבט בו בזעם ונופל על המרפקים. והמגבר הזה מטרטר כמו איזה רדיו ישן שמנגן בתדרים של טלפון את הבוטלג הכי מסריח שה-Velvet Underground הקליטו במרתף המעופש ביותר, כשהם מנסים לתעד ולו לעשרים שניות את הצחנה השוררת בחדר כשהפידבקים של White Light/White Heat צורחים.
והאשה יוצאת ומנידה בראש והילדה רוצה את אבא שלה שיקריא לה סיפור ויחבק גם הוא את הדובי, כמו שהוא עושה בלילות האלה, אתם יודעים, כשהוא אבא טוב. אבל אחרי שהיא מסיימת לקרוא לו, היא מבינה שזה יהיה אחד הלילות האלה. שאמא נכנסת לישון איתה במיטה כי שוב 'אבא מרגיש לא טוב'. הוא לא סופר את אשתו והוא לא סופר את הבת שלו, רק את המבט המופנה לתקרה, עם העינים העצומות והמצח הרטוב. הכל מתוח כמו חץ, והוורידים שלו בצוואר בולטים שזה אסון, מאיימים להתפקע. הוא היה צריך להיות בוב גלדוף. מי כמוהו מושלם לשחק את 'פינק'. אז הוא מנסה לשחזר לאט לאט, קורע את הממברנה של הרמקול ומדביק אותה עם דבק מלפני 20 שנה, תולש את הכבל של המגבר מהקיר, מרים את המגבר וזורק אותו מהחלון. הוא חותך לעצמו את הידיים מהשברים של הזכוכית. הילדה כבר לא בוכה. אבא שוב השתגע.
ואז משתורר השקט, הכל כך מתוח. זה שנמשך ונמשך כמו נצח ומאיים לשרוף את כל יושבי כדור הארץ במכה הראשונה שהוא ייתן על הגיטרה. הוא נכנס ללופ. שני תווים מתנגנים עכשיו במשך שעה, הוא מסתכל בטלוויזיה ורואה את אל גור מסביר על כדור הארץ ועל מירוץ החימוש האזרחי. הוא חושף שיניים, נוהם, הוא נוחת על הכסא, זרועותיו שמוטות לצדדים ומחכה. שיגיע כבר הזעם הזה, שיזכיר לו איך זה מרגיש, להיות חי.
כן, עוד שנה חלפה. זו הייתה שנה משמעותית מאד. זו השנה שבה הצטרפתי רשמית לעולם החדש, כמעט והפסקתי לרכוש אלבומים פיזים, עשיתי מנוי באתר eMusic.com, כל חודש אני קונה 50 שירים ב 11 דולר, ומוריד חוקי ובאיכות טובה. גיליתי את השירות במקרה, אחרי שבדיוק כמוכם, גם אני טענתי לכל מי שרק מוכן היה לשמוע ש'הייתי מוריד בתשלום, בכייף, אבל אין אייטיונז לקהל הישראלי'. אז לשמחתי, האתר הזה מכיל 3 מליון שירים, ואני מוצא בו 99.9 אחוז מכל מה שאני מחפש. יש לו נגיעה ענקית לשוק האלטרנטיב, האקספירמנטל והאוונגרד, כך שאני מוצא את מבוקשי שם.
כל כך נכנסתי לכל הקטע של הורדות בתשלום, עד שמחקתי לחלוטין את כל האלבומים הלא חוקיים שהיו לי על המחשב, נשבעתי לתקן דרכיי, קמתי בבוקר, הרגשתי כמו עם והתחלתי ללכת. אני מאד מקווה שתעשו גם כן את אותה ההחלטה. זה מחיר זול ומשתלם ומעודד אמנים להמשיך ליצור. לכן, כדי לעודד את ההצטרפות, כמעט כל הלינקים המוצעים פה לרכישה, מובילים לדף באתר, שם אפשר למצא את האלבום, חוץ מבאלבומים ספציפים, שגם להם, לינקים ספציפים. החלטתי שלא לכתוב עוד רשימת "הטובים של שנת 2008" שעוד פעם יככבו בו MGMT ועוד פעם TV ON THE (שכולנו יודעים שהוציאו אלבום ענק השנה), ועוד פעם ועוד פעם. החלטתי לתת ביטוי לאמנים הקטנים יותר, או לחלופין אלה שפשוט דפקו להם התעלמות מהאלבום, ושווה במיוחד להזכיר אותם פה. בכל האלבומים המפורטים כאן אני מאוהב. אלה שהורדתי ולא אהבתי – עפו מהרשימה הזו. הם מסודרים בסדר אקראי לחלוטין, אין 'תקליט השנה', יש ערימה של תענוגות סוניקייות. אז תהנו, ולכו לקנות.
(הערת הכותב -מאיזושהי סיבה,באמצע הפוסט, כל הטקסט הפך מודגש, ואין לי מושג איך לבטל את זה. עמכם הסליחה)
1. The Black Angels – Direction to See a Ghost, Light In The Attic
אחד התקליטים המרעננים והכייפים ביותר של השנה שייך למלאכים השחורים. הם נקראים כך על שם השיר המפורסם של ה Velvet Underground The Black Angel’s Death Song. ולא בכדי. השפעות המחתרת ניכרות בכתיבה שלהם שנוטה לתעתע ולזוז בין הפאנקיות של White Light/White Heat, לבין ג'ייסון פירס מספיריצ'ואלייזד. אני בכוונה בוחר את הדמיון לספיריצ'ואלייזד ולא לספייסמן 3 (הרכבו הקודם), מהסיבה שהאלבום הזה, עם כל הבלאגן והריוורבים האין סופים שלו, הוא עדיין מאד מופק, מסודר ומאד מוקפד. זהו אלבומם השני, שיצא לאחר passover מ-2006. אני חייב לומר ש Passover בזמנו לא השאיר עלי רושם ענק, אבל בעקבות האלבום החדש שלהם, שמתי לעצמי למטרה לחזור לשמוע גם אותו. למי שמחפש רוק פסיכדלי מהכיוון הטריפי והפחות אלים או כבד, זהו אלבום מומלץ במיוחד.
חסד נעורים. נשבע לכם. הכל תודות לחסד הנעורים במקרה של האלבום הזה. ההתחלה שלי עם קלקסיקו של 2008 הייתה בעייתית. רק חסד הנעורים הביא אותי לשמוע את אלבום הענקים שוב. באוקטובר קניתי את האלבום ובשמיעה ראשונה הוא לא עשה לי שום דבר. שבוע אחר כך ראיתי אותם בברלין בהופעה אחרי מופע פותח של 50 דקות תזמורת מריאצ'י שייבשה לי את המוח. כשג'ואי ברנס עמד על הבמה כשעתיים לאחר תחילת הערב, הוא כבר לא זכה לחסד ממני והלכתי בשיר החמישי. האלבום הזה זכה לתואר פספוס השנה מבחינתי והיה מועמד נהדר לא להכנס לרשימה הזו.
אבל אז, נתתי לו צ'אנס נוסף. ואז עוד אחד. ובפעם השלישית או הרביעית, נפתח המסך שכיסה את הסרט המדהים שיצרו הצמד ג'ואי ברנס וג'ון קונברטינו. סרט מסע שלוקח את מדבריות נוואדה במכונית עם גג פתוח, במרחבים שאי אפשר לנסוע בהם יותר מדי כי החול נכנס לך לנשמה. סרט שלוקח אותך לגיחות קצרות למקסיקו, לקצת תרבות יום א', ואז מחזיר אותך לעולם המוכר והנחמד המערבי שלך. דרמה במליון דולר, אניו מוריקונה ותאונות של סרטי ספגטי. אסופה ענקית של שירים קטנים וחודרים. לעזאזל, אפילו הלחשושים של ברנס כבר לא מציקים לי יותר. חסרים לי ה Black Light וה Sunken Waltz של האלבום, אבל אין מה לעשות. ישי שירים שהם חד פעמים ברגעים חד פעמיים.
לפני כחצי שנה המלצתי עליהם, כשגילתי את הדף של הלהקה המשובחת הזו מסן פרנסיסקו. אז הם עוד היו ללא לייבל. בינתיים, הם הקליטו מחדש את הדמואים שהיו להם במיספייס, והוציאו אי.פי בלייבל הנחשק Touch and Go. הקריסטלס יוצרים פסיכדליה כבדה, מלודית ואמוציונלית מאד שמתכתבת עם להקת האם מאותה העיר – Comets On Fire. אורגנים דומיננטים ומפחידים, בס-תופים הולם, פצצה של דבר. אגב, האי פי הופק על ידי Ikey Owens שעבד בין השאר גם מארס וולטה, מה שמסביר את הדחיסות והטורדניות שבסאונד שלהם.
4. Dragontears – Tambourine Freak Machine, Bad Afro Records
דראגון טירז הוא קולקטיב של אמנים מקופנהגן, דנמרק, שהתכנס על מנת 'לתת לשירים להתפתח בחופשיות באווירת הסאונד של אולפני The Black Torando'. כך, לפי המייספייס שלהם. מדובר באלבום נאו-פסיכדליה מדהים ביופיו, שכולל גם קאוור מפיל ל Masters Of War. השפעות ניכרות מצד רוקי אריקסון, ספייסמן3 והסילבר אפלז. השירים נעים בין מוד רפיטטיבי, בסגנון Can, ועד גיטרות כסאח שממוקמות במאדים מבחינת המיקס, ונותנות צבע אחר לאלבום. הסולן שלהם מזכיר בהגשה המלחיצה שלו את פיל קולינס פוגש פיטר גבריאל. אבל אל דאגה, כל קשר בין ההרמוניות והליינים של ג'נסיס, לבין החברה הדנים האלה – מתמצה בנושא השירה. למי שיאהב את זה, מומלץ לבדוק את ההמלצה בפוסט הזה על אלבומם של הלהקה האוסטרלית The Sun Blindness ואת ה Black Angels
כן. אני מסכים. בכניעה. איך לא הבנתי בפעם הראשונה ששמעתי את The Black Sheep שלהם. איך לא נפל לי האסימון שוויל שפ הוא אחד הכותבים הגדולים שקיימים במוזיקה הפופולרית כיום?
וכן, שוב טקסס, כמו הבלק אנג'לס, כמו רות דולורס, כמו רוקי אריקסון. אוסטין, בירת המוזיקה, מנפיקה את אחת הלהקות הטובות ביותר שקיימות היום בז'אנר האינדי, על מה שזה לא אומר. הכתיבה וההגשה של וויל שפ חכמה, ונוגעת בתאטרליות רופוס-ווינרייטית (Lost Coastline), בקאנטרי-אמריקנה
(Singer-Songwriter) וגם באינדיות אלטרנטיבית וגם וואטאבר (Pop Lie, שהוא אחד השירים הגדולים של השנה). מבין כל הלהקות שמופיעות בסיכומי השנה וחוזרות על עצמם, אוקרביל נמצאים לסירוגין. וללא ספק, אוקרביל הם אולי אלה שמגיע להם הפרס הראשון באינדיות אלטרנטיבית פרה-פוסטית-פרה. כל כך טוב, כל כך מרגש וטוב.
6. Grails – Take Refuge In Clean Living, Important Records
גריילז, שהוציאו השנה שני אלבומים (וזהו הראשון מביניהם), לקחו ביחד עם ההרכב Conifer (שעליו אני דווקא לא כותב ברשימה הזו כי לא הספקתי להתעמק בו), את התואר 'ההרכב הכמעט-מטאל הפסיכדלי של השנה'. כן, אחרי ש OM הוציאו את Pilgrimage ולא שזה כל כך קשור, נותר חלל ריק עבור הרכב פסיכדלי כבד שייקח את ההשפעות של Hawkwind, יתבל בקצת פרי ג'אז, קצת אוונגרד, פתאום תזמורים, והרבה הרבה אפלוליות. בין האמבייאנט הטורדני שיוצר קטע כמו Clean Living לבין השפעות Earth מתובלות בקצת מזרח תיכון חדש (Take Refuge) לבין הפסקול של סרט האימה התורן
(11th Hour) – האלבום הזה משמש את פסקול רכבת השדים הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו.
7. Festival – Come, Arrow, Come!, Language Of Stone
האחיות אלקסיס ולינדסי פאוול הם הגרעין והמוח מאחורי ההרכב הברוקליני Festival. זהו אלבום הבכורה שלהן, והוא יוצא בלייבל המצוין של Greg Weeks מלהקת 'אספרס'. זהו אותו הלייבל שהוציא את אלבום הבכורה של נועה בביוף השנה. האחיות פאוול מביאות פולק ילדותי במקצת, שפיצ'פורק הגדיר בביקורת בזמנו כ campfire chanting או משהו כזה. יש משהו של מסביב למדורה עם גיטרה ראשונה בשירים האלה, שמגיעים למחוזות שבין ג'וזפין פוסטר (החומרים הראשונים) לבין סינגר\סונגרייטריות כמו מריסה נדלר (הראשונים גם כן). נגיעות פסיכדליות קלות ולא חופרות בתקליט שאפשר להרגיש בוסריות מסוימת בו, אבל בגדול ממצב את האחיות פאוול כצמד כשרוני בעל יכולת כתיבה והפקת לואו-פיי טובה. אני מהמר שבתקליט השלישי או הרביעי הם כבר יהפכו להיות כח משמעותי בסצנה המסוימת הזו.
8. Steve Tilston – Ziggurat, Hubris Records
סטיב טילסטון הוא האדם הזקן ביותר ברשימה הזו. פעמים רבות כתבתי על האיש המיוחד הזה, שמחזיק בתואר "הסינגר\סונגרייטר הטוב ביותר הפועל באנגליה היום". בעוד שאני לא נכנס לתכתיבים כאלה, כי בעיני ריצ'רד ת'ומפסון וברט ג'אנש עדיין נמצאים שם בחוד החנית, סטיב טילסטון היה ונשאר אכן כותב גדול, גיטריסט ענק וזמר מעולה. יש לו את האיכות הזו, בדיוק כמו לרלף מקטל או ניל יאנג, שאיתה הם יכולים לשיר את כרך 2009 של דפי זהב לבעלי מקצועות, ולעשות את זה אותנטי.המלודיות שלו שזורות בבלוז ופולק בריטי מסורתי, הרבה מאד מהנופים הכפרים של אנגליה משתקפים במוזיקה שלו, ובעוד שת'ומפסון (ב LA) וג'אנש (בלונדון) הפכו טיפוסים עירוניים למדי וזה בא לידי ביטוי באלבומים שלהם, טילסטון נשאר מטייל בקאנטריסייד, מה שהשאיר במוזיקה שלו איזו תמימות שקצת לא שייכת לשנת 2008, אבל איכות הכתיבה שלו כל כך גבוהה, כך שהתמימות נזנחת הצידה ונשארת מאחוריה אמת מאד גדולה. אגב, למי שלא שמע אותו אף פעם, ואוהב את ניק דרייק\ג'ון מרטין הראשונים – אני מאד מאד ממליץ על האלבום הראשון שלו – An Acoustic Confusion, שהוא מאסטרפיס מ 71. שום דבר לא השתנה. הוא עדיין פולקי, עדיין כותב מעולה, רק הקול, נהיה מחוספס יותר, כמו יין בקאנטריסייד.
9. רות דולורס וויס – בעברית, אנובה רקורדס
זה יהיה קצת לא אתי מצידי לכתוב על אלבום שיצא בלייבל שלי. אני רק יכול להתיחס לאלבום הזה כפי שהתייחסתי אליו ביום שקיבלתי אותו, לפני שנחתם חוזה, לפני שהתחלנו לעבוד ביחד. מדובר באחד התקליטים הישראלים היפים ביותר בכל הזמנים. כך חשבתי בפעם הראשונה ששמעתי את העותק הצרוב שרות נתנה לי, וככה אני חושב גם היום. אה, ודבר נוסף, יהוא ירון גאון. כל דבר שהוא נוגע בו, הופך זהב.
באר שבע
כן, זה בסדר, גם אני לא יכול לקרא. לא את שם הלהקה ובטח שלא את שם האלבום. נקרא להם לצורך העניין 'הלהקה'. אז הלהקה, מקורה בפינלנד והאלבום הזה יוצא באחד הלייבלים הטובים הקיימים בעולם כיום – Fonal. מי שלא מכיר – כדאי לו מאד, אבל על זה בפעם אחרת. ההרכב מקורו בשני אחים שהרימו את אחד האלבומים הטובים ביותר של השנה. שילוב ביזארי ומרתק של רעשים, אלקטרוניקה רכה, מוזיקה לטריילרים לסרטים, גשם, טבע, דבורים, מערות, לחשושים פאגאנים, קאט אנד פייסט, שירה אופראית, מקצבי דאנס ועוד ועוד ועוד. אין אפילו טעם לנסות להגדיר את הדבר הזה. הכל נשמע כמו יער. מכיל המון ולא מכיל כלום. קורה הרבה ולא קורה דבר. אולי זה משהו במים בחלק הצפוני של העולם, אבל ללא ספק זה דבר שאתם חייבים לנסות ואז תבינו גם אתם שאין בכלל טעם לנסות להגדיר את זה. זה פשוט בנזונה, שמצריך ממך הרבה הקשבות כדי להבין שהוא בן זונה, אבל זה מה שזה. וטוב שכך. זה מסוג האלבומים שמחזירים לי את התקווה ביצירה האנושית. בדיוק שחשבת שראית הכל, אתה נתקל באנשים מפינלנד.
11. Matt Baldwin – Paths Of Ignition, American Dust
מאט בולדווין הוא טיפוס מעניין. הוא גיטריסט אמריקאי אקוסטי מהעידן הנוכחי, מה שהיה אמור לשים אותו במשבצת ממשיכי ג'ון פאהי, אבל בולדווין הולך בדרכו שלו ומשלב גיטרות אקוסטיות נהדרות עם נגיעות סלייד וגיטרות חשמליות פסיכדליות קלות. הקטע שפותח את האלבום, קאוור להרכב Neu הגרמני, ויש עוד קאוור לJudas Priest מכל הלהקות. וזה כדי ללמד על הקו האומנותי הפתוח והמשוחרר של בולדווין. למרות שהוא לחלוטין מגיע מהאיזור של גיטרות פולק בלוז אפאלאצ'יות, הוא מפגין תפיסת סאונד חדשה ומעניינת יותר משאר הגיטריסטים בני זמנו. הוא מושך הרבה יותר לכיוון המלודיה הקלאסית והרמוניות לא שיגרתיות, ופחות שם דגש על יד ימין שלו ועל הטכניקה שלה. אם זה משנה משהו למישהו, האלבום הזה היה אלבום החודש של ג'וליאן קופ. לי זה לא משנה משהו.
רכישה
מייספייס : לא מצאתי. יש מייספייס אחד שעולה בגוגל שאמור להיות שלו, אבל זה לא נראה ממש כך.
Winter
12. Josephine Foster – This Coming Gladness, Bo’Weavil Records
ג'וזפין פוסטר הייתה מסוג הזמרות שהטרנד כיסה עליהם בזמן אמת ובגלל חוסר-הייפ או מגניבות, היא נשארה בתחומי ידיעתם של מעטים בלבד. גם אני, אני מודה, פספסתי אותה בתקליטים הראשונים. היה לה את השם של הזמרת האיכותית, אבל היא די הטרידה לי את האוזן. ובאותו הזמן, כמו כולם, העדפתי לשמוע את דוונדרה באנהארט. פוסטר שייכת לקטגוריה הנפלאה ששמה לא אומר שום דבר New Weird America. למה היא שייכת? כרגיל, כתב כלשהו חירטט מושג והדביק אותה בפנים. כל קשר בינה לבין האיש עם הכינים בזקן, או הדודה עם הנבל והפאתוס – מקרי בהחלט. אם כבר נכנסתי לזה, בטיעון הילדותי והמופרך ביסודו, אני אומר שהיא אוכלת את שניהם בלי מלח, וגם את מרבית סצנת הפריק-אסיד-פוסט-פרה-אינדי-שמינדי-פולק.This Coming Gladness תפס לי את האוזן ישר בשמיעה ראשונה ואז החלטתי לקנות את האלבום. זה מצחיק, כי האלבום הזה כל כך מוזר והזוי, מצחיק שדווקא הוא זה שהשאיר עלי חותם. האלבום הוא מסעה של זמרת פולק שהתחפשה לריטה הייוורת' פוגשת את ווירה לין, פוגשת תקליטי 78', נשמעת כמו אחת הזמרות באולמות הנשפים של לפני המלחמה, הוסיפה גיטריסט אה-לה Lee Underwood, ועשתה ב 2008 את מה שטים באקלי נגע בו ב Blue Afternoon וב-Starsailor – פולק פסיכדלי מתובל בפרי-ג'אז, אוונגרד וגיטרות אה-טונאליות. להגיד שזה פולק זה קצת עוול, כי תחומי הז'אנר נפרצו ללא היכר כמו הקרע בשוק ההון, רק שבניגוד לשוק ההון, עולם התיוג המוזיקלי כבר לא יתאושש. הפולק התחלק ועוד ייתחלק למאה אלף סוגים ובאמצע תהיה את ג'וזפין פוסטר המוזרה, עם השירה האופראית לפרקים והדומה לת'ראמין לפרקים אחרים. את העטיפה של האלבום מאיירת דמותה של פוסטר בציור מרוח, גם הוא די הזוי ומזכיר את סגנון הציור של ג'וני מיצ'ל. ולא בכדי, יש משהו באלבום הזה של פוסטר, שמתכתב מאד עם החומרים של מיצ'ל מאמצע הסבנטיז, במיוחד עם האלבום The Hissing Of Summer Lawns. יש משהו מצמרר באלבום הזה, מעבר לעובדה שהוא באמת אלבום מרגש, יש בו מעיין תחושת השקט שלפני הסערה, שבהרבה נוצר בזכות הגיטרות הא-טונאליות של Victor Herrero, כל מיני מפלים שקטים ותפקידים ששזורים היטב בלחנים של פוסטר, שאי אפשר לומר שהם יוצאים מגדר הרגיל, אבל ההגשה הכל כך ייחודית שלה, ביחד עם העיבודים, האווירה הכללית, והגיטרות האלופות של הררו, כל אלה הופכים את האלבום החדש של ג'וזפין פוסטר לאחד האלבומים הטובים ביותר של שנת 2008. כן, גם השנה, הטרנד כיסה על פוסטר. השנה, מרוב אינדי-שמינדי ולהקות The, שאין להם The בשם – המקום לשוליים הצטמצם בתודעה הציבורית, אבל התחזק מאד בנישות, ומי שצריך להכיר את זה – מכיר את זה.מילה נוספת על Bo’Weavil Records, לייבל בריטי שמתמחה בהוצאות של פולקים ישנים או דברים שנשמעים ישנים. בין היתר הוציא לפני כמה חודשים את אלבום ההופעה של Robbie Basho, אלבום של אן בריגס, שרון קראוס, ג'יימס בלאקשו ואחרים. מומלץ לבדוק את החומרים שלו, ולגבי פוסטר – טוב, נו, זה יהיה טיפשי מצידכם לא לבדוק את האלבום הזה.
13. Jack Rose – Dr. Ragtime & Pals/Self Titled, Beautiful Happening ג'ק רוז הוא אדם שראיתי מנגן בלונדון לפני שנה וחצי, הוא ניגן על סלייד אקוסטי, ראגא של 22 דקות ושם הבנתי שאת הכלי הזה אני צריך וזה מה שאני רוצה לעשות. ככה נפתח לי העולם המדהים של ג'ון פאהי וגיטריסטים מהז'אנר הזה. קצרה היריעה מלהכיל מי הוא ג'ון פאהי ומה המשמעות שלו לתרבות הגיטריסטים האקוסטים בארה"ב, אבל לגבי ג'ק רוז אפשר לומר שהוא אחד ממשיכי דרכו של פאהי וללא ספק הדמות הבכירה בז'אנר הידוע בכינויו American Primitive, מבין כל אלה הפועלים היום. ויש הרבה כאלה. וגם אני כזה. מדובר באלבום כפול, Self Titled יצא ב 2006 על גבי וויניל בלבד (מפנק מאד) והכיל מספר קומפוזיציות לגיטרה סלייד אקוסטית. האלבום הזה מיקם את רוז גבוה גבוה בז'אנר הזה, הצרה היא שהאלבום לא הודפס מעולם על דיסק, עד צאת המהדורה הזו. בחצי השני של האלבום הכפול, Dr. Ragtime & Pals, חורג רוז ממנהגו ומעשיר את הקומפוזציות בכלים נוספים, מנדולינה, קרש כביסה ועוד, ומוציא טיפה החוצה מהנופח הפסיכדלי-ראגא שלו ונותן הרבה יותר דגש לרג-טיים (כשם האלבום) במשמעות הפרה-מלחמת העולם שלו, הרבה יותר שורשי ולעתים על גבול הפארודיה. בכל מקרה, מדובר בדיסק כפול שווה במיוחד שיכול לתת הצצה נפלאה לעולם הגיטריסטים האקוסטים של אזור האפאלאצ'ים, והדגש החזק שמגיע מכיוון המיסיסיפי דלתא, שאופף אותם.
14. Micah Blue Smaldone – The Red River, Immune Records
הגיטריסט Micah Blue Smaldone, שייך לסצנה המצויינת של פורטלנד, מיין. מה שקורה שם זה הרבה פולק אקספירמנטלי, ודברים ביזארים השמורים למדינות שקטות, אשר הקרקע הנינוחה ורווית העצים שלהם, מרמזת על בעבוע מתחת לפני השטח. אדוארד נורטון לימוד אותנו באמריקה X שהדברים בפרברים אינם כפי שהם נראים, וזה נכון לסצנה של מיין, שמוציאה סוג מסוים של אלימות, גם בלי להיות ברוטאלים. בשני תקליטיו הקודמים, מייקה התבלט בתור גיטריסט פינגרפיקינג משובח וייחודי, שמצליח להוציא feel של 1928 מהגיטרה שלו. בחלק מהקטעים באלבומים הקודמים הוא גם שר, אבל דומה היה שהשירה מלווה בסה"כ את הנגינה ושזו האחרונה היא היא העיקר. באלבום החדש, הדבר שונה. מייקה מתבלט כסינגר\סונגרייטר לכל דבר שגם יודע לנגן גיטרה מעולה. האווירה שאותה יוצר מייקה היא מלנכולית מאד, שעומדת די בניגוד לקטעי הרגטיים הקורצים והשמשיים, אותם הציג בעבודות העבר שלו וכאילו מבגר אותו ושם אותו בליגה אחרת. בינתיים, בכל מה שהבחור עשה הוא פגע בול, וגם הפעם, האותנטיות נשפכת לו מהאוזניים. למי שרוצה לשמוע דברים נוספים שבהם היה מעורב, מומלץ לבדוק את הרכב האלט-אוונט-פולק Cerberus Shoal. ובכלל לבדוק מה יש ללייבל Time-Lag להציע, בשביל המתעניינים בסצנה האקספירמנטלית של פורטלנד, מיין.
15. Neil Young – Sugar Mountain – Live, Reprise רבות דובר על הארכייבז שניל יאנג מבושש להוציא ונראה שסוףסוף יצאו בתחילת 2009, במארז של 10 דיוידיז בפורמט בלו-ריי (מה שזה לא אומר). בינתיים, פינק אותנו יאנג (כי לא היה יכול להפסיד בקרב הבוטלגים מול דילן) בהופעה המדהימה שלו במאסי הול לפני כשנה. עכשיו, לפני מספר שבועות, הוציא יאנג את ההופעה הזו מ 1968, כמה רגעים לפני שיצא אלבום הבכורה שלו. מדובר במסמך למעריצים בלבד, שכן יאנג כל כך לא יאנג בהופעה הזו, בדיוק כפי שהאלבום הראשון שלו לא מייצג בשום צורה את מה שבא אחר כך. ואין מה לומר, ההשתפשפות עם הבאפלו ספרינגפילד עשתה את שלה, ואחריה הוציא יאנג את המאסטרפיסים שלו. בהופעה הזו, הוא מצחקק עם הקהל, מגיש גרסאות בוסריות לשירים ולא ממש משכנע. הייתי חייב לעבור למוד אחר של האזנה כדי להנות מהאלבום, והקשבתי לו כמסמך היסטורי. וככזה, זה יופי של מסמך. בשום פנים ואופן, לא הייתי מציג את יאנג לקהל חדש, דרך ההופעה הזו. עם כל הקסם שבה.
16. Kiss The Anus Of A Black Cat – The Nebulous Dream, Conspiracy Records
הלהקה בעלת השם המוזר, היא פרי מוחו הקודח של הבלגי סטף הרן. זהו אלבומם השלישי אאל"ט והוא הקודר ביניהם. מדובר בתצוגת תכלית מרשימה למדי של מוזיקה שמטרתה להעביר פאניקה טוטאלית. והיא מעבירה. האלבום נפתח ביצירה של 15 דקות, ששמונה הדקות הראשונות שלה זה חריקה של מתכת, משיכת קשתות ברגיסטרים הגבוהים ביותר, אבל זה עשוי כל כך טוב, כך שזה לא מעצבן את האוזן (שלי). והתיפוף הכבד והאפוקליפטי שמזכיר את סטפן אומיילי ואת Earth, נותן למושג Doom, משמעות חדשה. אפשר למצא פה השפעה ניכרת של Current93 ושל וובן האנד, אבל הוא לוקח את זה רחוק הרבה יותר, למקום של לחץ ושל כאוס טוטאלי. השירה מתריסה אך ללא פאתוס, מיסתורית אבל לא קלישאתית. נשבע לכם שזה נשמע כאילו הוא הולך לצאת כל רגע מהרמקולים ולבשל אותי בקדירת מרק, יחד עם הגמדים שהוא תפס ביער האפל.גם הקטע השני ממשיך את הקו הזה, אבל בעודו פחות חופר, בגלל ההתחלה המינימליסטית יחסית שלו, הוא הולך ומתפתח והופך לאיזה מפגן שאמאני מוזר שנשבע לכם שהיה יכול להתאים לטקסים של הקו קלוקס קלן, משהו באווירה הצבאית, סולידרית ומגוייסת שבמוזיקה שלו, מושכת פנימה את כל השדים. האלבום דווקא נחתם בקטע אקוסטי, הרבה יותר 'שירי' ממה שהיה עד כה, מנוגד טוטאלי לאווירת האבסטרקט ששררה במשך כל התקליט. דווקא הקטע הזה לוקח למקום של קצת Richard Youngs או מייקל ג'ירה. קיצר, לעתים ביזארי, לעתים חופר, אבל כל הזמן שומר על עניין רב.
17. The Sun Blindness – Like Pearly Clouds, Sensory projects עיוורון השמש, הוא שמם של צמד אוסטרלים היפים שיצרו תקליט בכורה מקסים בשם Like Pearly Clouds. מבין כל התקליטים הפסיכדלים שברשימה הזו, זהו האלבום הכי relaxed מבין כולם. יש בו זרימה טביעת ורגועה של גיטרות אקוסטיות יפות וחשמליות פאזיות אך עדיין עגולות וחמות. הרמוניות יפות שמזכירות קצת ELO, וגם, במקום מסוים, את Simian. גם הם, כמו כל מי שהוזכר בז'אנר הזה ברשימה הזו, מוציא החוצה באופן ניכר את השפעות הספייסמן 3 שלו. רק שפה הכל על אסיד ולא על הרואין. אין אלימות, הכל יפה, כולנו שמש. בולט במיוחד השיר A Crack In the Concrete(For D Crosby). שבאמת מזכיר את האקורדים שקרוסבי היה מנגן בתקופתו היפה .מעין טייק-אוף על השיר 'קאובוי מובי' מהאלבום הראשון והמופתי שלו. מה שכן, צריך קצת יותר סבלנות כיוון שמרוב הריחוף שיש באלבום, לפעמים זה יכול גם להטריד את האוזן כשאין משהו שהולם בך קצב איפשהו מאחורה, אבל מעל הכל, ובסופו של דבר, זו אחלה פסיכדליה של שבת בבוקר, למשכימים.
19. Robbie Basho – Born Ist Supreme, Bo'Weavil Records אחד מתיעודי ההופעה החשובים ביותר בעיניי, שתופס את הגיטריסט רובי באשו בהופעה בגרמניה ב 1980. הצצה נדירה לעולמו של אחד המוזיקאים המעניינים ביותר שהילכו על כדור הארץ. כתבתי על האלבום פעם, הנה לכם
20. Brightblack Morning Light – Motion to Rejoin, Matador
את האלבום השני של BrightBlack Morning Light, אתה יכול לאהוב או לשנוא. האוויר שמזיז את ממברנת הרמקולים באלבום הזה, הוא כל כך ספציפי, כך שלא יהיה ניתן למצא מאזיני אמצע שאוהבים את האלבום הזה לפרקים. מצד שני, אני כזה. הצמד הקליפורני הזה החליט יום אחד לעזוב את החיים בעיר הגדולה ועבר לצפון קליפורניה. בקיץ, הם גרים באוהל. בחורף, הם גרים בבקתה. את האלבום הזה הם הקליטו בניו מקסיקו, באולפן שמופעל אך ורק על ידי אנרגיה סולרית. בקיצור, הבנתם את הטיפוס. הציניות התל אביבית תאכל אותם לארוחת בוקר.ובכלל, ציניות זה הדבר האחרון שיש באלבום הזה. מוקלט ומופק יפה עם סאונד חם, הקולות מלחששים, האווירה גרובית\לאונג'ית\מורצ'יבית. הקטעים ארוכים, מדיטטיבים. מלאים בריוורב ומזכירים איזה תפר בין מאזי סטאר לבין Opal, ושאר מוזיקת שש בערב ברדיו. הכל רגוע. הכל, לעתים, יותר מדי רגוע. זו הסיבה שיש אנשים שלא יסחבו את האלבום הזה, כי הרבה לא קורה שם, אבל במוד הנכון, על הספה בבית עם ספר ועוגיות שוקולד צ'יפס, האלבום הזה עושה המון הגיון.
21. Mudhoney – Superfuzz Bigmuff (deluxe) + The Lucky Ones, SubPop
אני מודה,
להיות יליד שנת 81, אומר להיות בן 10 כשנירוונה כבשו את העולם. זה אומר להיות בן 15 כשגל הגראנג' הגדול נגמר. זה אומר לפספס את הרוקסן בשניה ורבע. וזה אומר שהתבגרת לתוך הבריט פופ. הקשה.
אז מול הדיסטורשנים הכבדים של סאונדגרדן או אליס אין צ'יינס, הדכאון הצדקני של פרל ג'ם, והפופיות המכוסחת של סטון טמפל פיילוטס – מול כל אלה ניצב לו אחד אלוהינו – נואל גאלגר. וכשאני החזקתי את הגיטרה הראשונה ולמדתי לנגן את Wonderwall, חשבתי שנגעתי בקדושה.למזלי, שניה אחר כך, כבר אז הייתה לי אוזן מספיק מפותחת כדי לזנוח את הבריונים ממנצ'סטר ואת חוטבי העצים מהמערב הצפוני, לטובת פול קנטנר והג'פרסון איירפליין, או הליינים המשובשים של סטיב האו מ'יס'. ההזנחה הזו הייתה בעוכרי. ככה פספסתי את דור פוסט-הגראנג'. כי בהפסקה, כשעישנו סיגריות מאחורי הבנין וכולם דיברו על החדש של פרל ג'ם, האלה שפרצו לפני כמה שנים עם השיר והקליפ של הילד ההוא בכיתה וכו' וכו' – אני העדפתי את Saucerful Of Secrets. וכך יצא, שגדלתי להיות נער ממש שניה אחרי הבום הגדול של הגראנג', שכאשר כל החבר'ה דיברו על ליין סטיילי, אני דיברתי על אפרודיטה'ז צ'יילד. וכן. הייתה הפסקה אחת שמישהו שם לי את האוזניות על האוזניים, והשמיע לי את Every Good Boy Deserves Fudge של מאדהאני. וזה היה טוב, ומסעיר ומסקרן. אבל אני, כבר הכרזתי שאני לא אוהב גראנג'. אז שאני אחזור בי? ילדים בני 17 נצמדים לעקרונות שלהם כמו מתנחל לגבעה. רק בכח תשברו אותי.
אחרי 10 שנים, חזרתי לשמוע את מאדהאני, וגיליתי שחזרתי הביתה.כדאי להזכיר שהיה זה השיר Touch Me I’m Sick מהאי.פי הראשון שלהם Superfuzz Bigmuff, שעשה את כל ההבדל, והכניס את ה number 1 הראשון ללייבל קטן שהתחיל בכלל בתור מגזין – Sub-Pop. שנת 2008 הייתה חגיגות עשרים השנה למאורע הזה, חגיגות שבמהלכן הוצא האי פי הזה במהדורה חדשה, עם בונוסים ובגרסה של אלבום כפול עם ים מתנות. היה לי כייף.
ההוצאה המחודשת של סופרפאז-ביגמאף, שמגיעה בדיוק עם חגיגות 20 השנה לאלבום, וללייבל החשוב סאב-פופ, עושה צדק עם אחד התקליטים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק. לא רק שמדובר באוסף שירים מעולים, התרומה הישירה של הלהקה לרוק האמריקאי של שנות התשעים היא כל כך מכרעת, שאפשר לומר שמאדהאני שינו את פני ההיסטוריה, שבטוח הייתה נראית אחרת בלעדיהם. גרסת הדלוקס כוללת אלבום נוסף ובו הקלטה מהופעה, שידורי רדיו, גרסאות דמו, סינגלים שלא יצאו באי.פי בזמנו ועוד. יחד עם חוברת שמספרת את סיפור הלהקה, אתה מרגיש ומריח שוב את רוח הנעורים הזו.
אז מה, מאדהאני? או יה בייבי. טינופות כאלה. 4 גברים בני ארבעים שמשוכנעים בצורה פתטית למדי שהם עדיין בני 20. הם היו צריכים מזמן להצליח כמו שצריך, לבנות בית ולעשות אלבומים רגועים ונעימים. אבל מה לעשות שארבעת החולרות המיוזעים בגופיות סבא, החליטו שצריך ליצור את הקומבינה המושלמת, תרגיל העוקץ הגדול, של שילוב MC5 עם איגי פופ,טד נוג'נט ודטרויט – הרבה דטרויט. רקיחה של בליל בלוז-גאראג'-מיוזע, שמתובלת בבירה באדוויזר. לאורך השנים, עם המעבר בין לייבלים ותחלופה של חברים בהרכב, הלהקה הזו כמעט ולא זזה מילימטר. זה דבר חמור במיוחד להגיד על כל להקה בעולם. חוץ מעל מאדהאני. אצל מאדהאני, הסגנון הזה No Brainer, צריך לאמץ את גישת 'אין שכל - אין דאגות'. מאדהאני כותבים שירים של ילדים זועמים, לא באמת למדו לנגן 'כמו שצריך' (למרות שהם ממש משתפרים), ועיקר הדבר אצלם זו האנרגיה שעוברת בול ופוגעת איפה שצריך, ואז הנגינה או הטקסטים, מתגמדים בחשיבותם עד לכדי העלמות.
כי כשמרק ארם צורח את I'm Now מהאלבום החדש, אתה מבין שחזרת הביתה, והילד שבך קורא לך להשאר שם.מה שמביא אותי לאחד התקליטים הגדולים שיצאו השנה – האלבום החדש של מאדהאני – The Lucky Ones. במציאות שאנחנו חיים היום, קשה למצא את האלבומים שאתה תקדיש להם הקשבה אחר הקשבה אחר הקשבה, תדע כל תפקיד בגיטרות ותלמד בע"פ את תפקיד הבייס-דראם. זה בגלל שכל רגע יש להקה חדשה שהיא הכי טובה בעולם עד שאין לך זמן לשמוע את הכל ואתה רק צורך וצורך וצורך (או מוריד ומוריד ומוריד). במקרה של מאדהאני, עוברת כזאת אותנטיות מרשימה ועוצמתית, עד שהיא מושכת אותך אחורה להקשיב שוב ושוב לאלבום. אני חרשתי על האלבום הזה ללא הפסקה במשך חודשיים וחצי עד שכבר לא יכולתי לשמוע אותו יותר. ואז שמעתי אותו שוב כמה שבועות. זה כל כך חזק, השירים כל כך טובים, הם נשמעים כל כך טוב ומהוקצע ונותן בראש, עד שאתה מרגיש את נתזי הרוק שעפים עליך מהפה של מארק ארם. הם אולי אחת הלהקות היחידות היום בעולם שמצליחות להוציא באלבום את מה שהן מצליחות להוציא בלייב.
האלבום החדש של מאדהאני הוא לא אלבום גראנג' של להקה שאינה ג'ראנג'. זה אלבום בלוז-רוק-טינופת-סטוג'ס, של להקת בני 40 שהעיפו לקיבינימאט, את כל להקות הפיצ'פורק. בגרעפס אחד שמריח מבאדוויזר, הם אמרו יותר ממרבית הלהקות שהוציאו אלבומי הייפ השנה
22. The Great Lesbian Show – You’re Not Human Tonight, Zounds
עוד להקה עם שם מיוחד, והפעם – מפורטוגל. לפני שלושה חודשים נסעתי לאירופה לכנס המוזיקה Popkomm (שם הופיעו עמית ארז ואטליז). אחר כך המשכתי לפורטוגל לחופשה של כמה ימים. בליסבון הסתובבתי בסמטאות יום אחד, ונתקלתי באוזן השלישית המקומית. היו שם דברים שהפילו אותי, אז ביקשתי מהמוכר שימליץ לי על להקה אקספירמנטלית טובה מפורטוגל. והוא המליץ על החבר'ה האלה. אלבומים כאלה זה בדיוק הסיבה שאני לא מנסה להיות מבקר מוזיקה מקצועי. אתה פתאום מוצא את עצמך מול אלבום שאין לך מושג מה לכתוב עליו. אז נתקעתי, והלכתי ללאסטאףאם שלהם. הנה מה שהם כותבים על עצמם. אני מסתפק בזה ובלהגיד לכם שאלבום כזה אי אפשר לשפוט בסולם של טוב ולא טוב. זה ביזאר לפנים ומענין לשמוע.
The Great Lesbian Show is an uncommitted Portuguese band: we do what we want,
the way we want to do it. The band hasnt got any rigid aesthetic direction, we
prefer to absorb the quintessence of all interesting sounds and creative
references. So, we can define The Great Lesbian Show as an exquisite cocktail of
several decades of rocknroll (and everything around) , comics and cartoons,
incredibly strange music, bizarre tales of everyday life, alternative films,
literature, etc.
23. Albert Beger – Big Mother, Earsay
אני מצטער אם אני נשמע כמו איזו קלישאה חבוטה, אבל לשמוע את אלברט בגר מנגן סקסופון או חליל, זה באמת לשמוע איך אמת ועולם ריגשי פנימי, מתערבבים אלה באלה, ויוצאים דרך הקרן שלו. אולי הסקסופוניסט הטוב בישראל, וללא ספק אחת הדמויות המרתקות בסצנת הג'אז הישראלי, אלברט בגר מוציא השנה אלבום מופת. 'ביג מאדר' הוא אלבום שמוקדש לכדור הארץ ולבני האדם שאמורים לשמור עליו. אחרי שני תקליטי פרי ג'אז עם חמיד דרייק ו-וויליאם פרקר האמריקאים, בגר מוצא את עצמו בסערה מלודית. אלברט בגר הוא האיש שראה הכל, טעם מהכל והיה בהכל, וביג מאדר נשמע בדיוק ככה. כמו נגן שחקר את כל העולמות, לקח קצת מכל דבר הדביק הכל ביחד, ויצא ביג מאדר. גם ההרכב שלו מעולה ובעיקר מרשימה עבודת הפסנתר המעולה של אבירן בן נעים, שנותן לפסנתר ולאקורדים פרשנות חדשה, מנגן אקורדים מרובעים ונותן ספייס ונשימה בין אקורד לאקורד, בזמן שאלברט משתולל עם הסאקס.זה אלבום ספציפי לאנשים שאוהבים ג'אז בצורתו המאתגרת ,אולם זה לא פרי ג'אז או אוונגרד. בסופו של דבר מדובר באלבום מלודי מאד, 'בגרי' מאד עם חומרים מעולים, הקלטה טובה ונגנים מעולים. אחד האלבומים החשובים ביותר שיצאו השנה, ואם לא היינו מדינה של 7 מליון איש ומתוכם 500 ג'אזיסטים – ייתכן שביג מאדר היה פורץ דרך לסצנת הג'אז הישראלית.
קטע ווידאו מ 98
לא מצאתי מקום לקנות און ליין, לכו לאוזן
The One
24. Ulaan Khol 1+2
הפרויקט החדש של אחד המוזיקאים המעניינים ביותר שפועלים בשנים האחרונות בארה"ב הברית – Steven R Smith.
אני שם פה קטע אחד להאזנה, כדי להתרשם, אבל ביקורת בהרחבה תבוא ממש בימים הקרובים
Untitled 1
25. Beyond The Wizard’s Sleeve – Beyond The Wizard's Sleeve Ark1, The Third Mynd Recording
דואו לונדוני שמורכב מארול אלקן וריצ'ארד נוריס(ונגני חיזוק), שני טיפוסים ידועים בסצנה האלקטרונית של לונדון. מרייבים גדולים וליינים מופקים על ידם במועדונים שונים בלונדון, מגיח הצמד הזה ומסתתר מאחורי שולחן עם הרבה מכשירים וכפתורים ומוציא אלבום פיצוץ שמשלב פסיכדליית סיקסטיז, מקצבים אלקטרונים, כלים חיים ועוד השפעות. זה הרבה יותר דיסק של כלים חיים מאשר אלקטרוני, אבל הנגיעות האלה מעשירות את הצליל ויוצרות דינמיות סאונד מעניינת.
זהו, סיכום שנת 2008 הגיע לסיומו, קצת פחות מ 30 אלבומים שעשו לי משהו מאד חזק, שהייתי חייב לרשום עליהם את 4875 המלים האלו. 2009 תהיה שנה טובה מעולה גם כן, כבר ראיתי ש-Malajube מוציאים אלבום חדש במרץ, רק טוב יכול לצאת מזה.
(מתוך פרוייקט 'הגיבור הלא מושר 2007' – השרת העיוור)
הקדמה, לעשות בלאגן בסדר.
יש להקה, Comets On Fireקוראים להם. הם היו להקה גדולה גם באלבום הראשון שלהם הקרוי על שם הלהקה, וגם בזה שאחריו. אבל השיחוק הגדול שלהם היה כשהם פנו למוזיקאי הענק בן צ'סני וביקשו ממנו להצטרף להרכב כגיטריסט. לא רק שהם השתדרגו במאה רמות למעלה, הם גם הוחתמו בלייבל סאב פופ. לא רק שהם חתמו בלייבל סאב פופ, הם גם הצליחו לקבל מימון של להקה בלייבל גדול, מבלי להיות 'להקת סאב-פופ' (ולא שיש משהו רע בלהיות בסאב פופ, הלוואי עליי, אבל 'קומטס' היא להקה שאוכלת את כל חברי הלייבל בשנתים האחרונות, כולל בנד אוף הורסז). בדרך זו, כשהם הוציאו את האלבום שלהם בשנת 2006 – Avatar(שהוא תקליט נאו פסיכדליה גדול מהחיים שלי ושלכם) חזר בן צ'סני לתודעה שלי אחרי הפסקה קטנה.
מאורעות תפל"ק.
הוא נכנס לשם דווקא ב-2005 כשהוא הוציא במסגרת פרוייקט הסולו שלו הקרוי "Six Organs Of Admittance" את האלבום המופתי הראשון שלו "School Of Flower''. גם פה, סומן אלבום מפתח בלייבל חדש ומעולה, אבל הפעם זה קרה בלייבל שכבוד גדול להשתייך אליו – Drag City, (קרי "מקדש הפולק הפסיכדלי על נגזרותיו"). כשיצא בשנה שאחר כך "Sun Awakens"האפל והמסתורי, הוא חידד לי את תשומת הלב לכיוון של צ'סני כלא רק עוד גיטריסט על שניזון מהמקומות שאותם אני מסניף יחד עם הטיפקס (ברט ג'אנש, ג'ון פאהי, רובי באשו, רוק גרמני משובש ועוד), הוא גם מספיק מעניין וורסטילי מאלבום לאלבום, כך ששווה לקנות כל מה שהוא עושה.
אז בשנת 2006 יצא "Sun Awakens" של Six Organs, וגם "Avatar" של הלהקה שאליה הצטרף – Comets On Fire.
זה היה מה שהיה, מאורעות תפל"ק (תקליטי פולק לאסיד קונסומרז).
ועכשיו – בן. הוא כמעט פספס את 2007, אבל הוא ידע שיש מצב שמישהו יכתוב עליו ל'שרת העיוור' אז בדראג סיטי הזדרזו מאד והוציאו את המאסטרפיס החדש של בן צ'סני – "Shelter From The Ash''.
"Shelter" הוא הדבר האחרון שיש באלבום הזה, הנהמות של גיטרות הפאז החורקות של צ'סני לא נותנות מקלט לאף אחד ואתה צריך להיות מזוכיסט כדי להתרפק במיטת וורדים עוקצנית כמו של צ'סני, אבל כל אחד והבמבה שלו.
צ'סני עושה מסע בשלושת האלבומים שלו, כשהוא לאט לאט מתחיל להיות ממש סונגרייטר. בעוד שהתקליטים הראשונים היו על טהרת הנויז הפולק-דרוני (סטיבן ר. סמית' וכיו"ב), הרי שהחל מ – "School Of Flower" והחבירה לדראג סיטי, הקטעים הפכו להיות יותר שיריים. לא מסוג הדברים שנשים במכונת הקריוקי הקרובה לאיזור מגורינו, אבל המבנה הכללי שם ואתה יודע לומר בדיוק מתי יתחיל הפאז לחרוך. "Shelter" (להלן 'מקלט'), הוא אלבום שממזג את ההשפעות שלו מכל הכיוונים. הוא נותן דרור לחרמנות שלו לנוכח העובדה שלא יצא השנה אלבום של Comets למרות שדובר בכך – ונותן במה לגיטרות הפאז הפסיכדליות שלו, אבל בצד השני נותן גם את הווירטואוזיה בגיטרה האקוסטית שלו ("Goddess Atonement"). בקטעים כמו "Final Wing" הוא אפילו מקצין את הסינגר-סונגרייטר שבו למחוזות שמתכתבים עם הרכבים כמו Espers או סינגר סונגייטרז כמו ניק קסטרו. שמונה דקות רפטטיביות שנעות סביב ליין גיטרה אחד ורעשים הזוים ברקע שנותנים תחושה כאילו השמיים סוגרים מלמעלה. אבל מצד שני, קטעים כמו "Shelter From The Ash" עצמו, הוא משפד את כולנו, חורך בבשר החי, ומה שמכעיס בזה, שהוא עוד מצליח לשמור על אלמנטים ג'אזיים בכל הסיפור.
וואט דה פאק.
בדידות
אין כל ספק שבן צ'סני היה ילד שוגייזר. כזה שבמסיבות נשאר לבד בפינה. תחושת הבדידות יוצאת מכל נקבובית במוזיקה שלו, הלחנים שלו פגיעים ומופנמים כמו הילד שבא כל יום לבית הספר כדי שיחטפו לו את הסנדביץ' שוב, והוא גם ירגיש אשם על זה בכל פעם מחדש.
למען האמת, האסוציאציה הראשונה שקפצה לי לראש כששמעתי את 'מקלט' היה הפסקול האדיר של ריצ'רד ת'ומפסון לסרט 'גריזלי מן'. זו אותה השממה, אך ללא השממון. אותם הרים, אותם האפאלאצ'ים שסוגרים מסביב עם הנשרים שדואים וכל מה שאתם רוצים להכניס למרק הזה – תכניסו.
הכל מגובה בתחושת חוסר הצדק שאפפה אותנו כשקראנו לראשונה על חוסר ההגינות של אבינו התנכ"י שזרק את ישמעאל מתחת לשיח ונתן לו להתמודד לבד בחושך עם ההרים הגבוהים למעלה והעקרבים הקטלנים למטה. את כל זה צ'סני הכניס למוזיקה שלו: את הבדידות כדרך בחיים בתור הילד שחוטף מכות כל יום בבית הספר, אבל כשהוא עומד מול המראה, הוא מבטיח שהוא עוד ינצח את כולם.
בדרך כלל, הילדים האלה גומרים את הקריירה בבית סוהר כשהם יורים במישהו עשרים שנים אחר כך. אז כדי שזה לא יקרה, צ'סני לקח את טים גרין (מה – Fucking Champs הנפלאים) כדי שירסן אותו לפני שהוא יורה במישהו.
'מקלט' נראה כאילו הוא רצה לעשות עוד אלבום של Six Organs אבל רצה לרצוח פחות, אז הוא הביא את החבר שלו שיחזיק אותו לפני שהוא נכנס במישהו.
ולא שיש בזה רע, כן
הנסיגה אחורה מאד מחמיאה לצ'סני ועד כמה שהתקליטים שלו היו אינטרוספקטיבים בעבר, הנ"ל אפילו עוד יותר, מהורהר ומתלבט יותר. אבל בסוף כל שיר, מגיעה הזימה הזו וקורעת אותו לגזרים והוא מוציא את זה החוצה.
ב-"Sun Awakens", תקליטו הקודם, יש ציור של הר געש ואני זוכר שבזמנו חשבתי עד כמה הוא צודק כשהוא שם את זה על העטיפה. עד כמה הר געש הוא המוטיב הכי נכון עבור צ'סני, שתכל'ס הקים את ההרכב של עצמו כדי לשים את המרמור שלו על גבי דיסק, ולהוציא לאוויר העולם את ההתכנסות המדיטטיבית שלו, מבלי לאיים על אף אחד ותוך כדי הכרזה שמי שרוצה להצטרף, שרק יגיד את הסיסמא וייכנס ללוע המבעבעת.
בכל-זאת
אני יכול רק לומר שזה מסוג התקליטים שאומרים עליהם בדיעבד, "It Grows On You". 'מקלט' הוא לא מסוג התקליטים שאפשר לגבש עליהם דיעה ברורה. וזה הרבה בגלל שהוא בעצמו אמביוולנטי. מצד אחד, צ'סני מעולם לא היה יותר סינגר-סונגרייטר מזה, מצד שני הדרונים שהפכו להיות סימן ההיכר שלו, עדיין שם ובגדול. גיטרות הפאז שלו שפילחו את "Avatar" בשנה שעברה, נמצאות גם כאן ונכנסות במלוא הפאוסטיות שלהם בקטעים כמו "Coming To Get You" אבל מצד שני השיר שפותח את האלבום "Alone With The Alone" (ולמי שלא האמין לי לגבי תחושת הבדידות, הנה ההוכחה), הוא נותן מחווה קטנה לנגינת הגיטרה של אחד האבות הרוחניים של הסצנה – ריצ'ארד בישופ.
אז יצא לו תקליט אמביוולנטי מאד הפעם, שעושה את העבודה בצורה מושלמת בשני הפנים שלו. אבל אני לא יכול להתגבר על המחשבה שאם טים גרין לא היה נמצא שם וצ'סני היה מפיק את זה בעצמו לחלוטין, היה יוצא אלבום מושלם של 10 ולא רק 9. ילד היפראקטיבי, צריך לתת לו לפרק את הבית ואת כל מכשירי הרדיו בבית, ורק אחר כך לדפוק לו ריטלין לווריד.
אבל מה אני מקשקש, תקליט חדש של Six Organs הוא דבר מבורך, וגם אם תפיק אותו ציפי שביט, הוא לא יוכל לצאת לא טוב. האיש תמיד יביא את הדרונים, והפסיכדליה האפלה והקודרת שרוצה לתקוע בך את השיפוד מלפני כמה פסקאות.
בן צ'סני הוציא עוד מאסטרפיס מתחת לידיים, תוך שהוא מנצח את הסטטיסטיקה ואת השיאים של עצמו, וממצב את 'מקלט' כאחת מפסגות האסיד-פולק הגבוהות של השנה. ד"ש לדוונדרה
