כשאומרים צנון מרגישים את הלשון
כשאומרים בצל מקבלים תאבון
להגיד קולורבי זה כמו לצעוק
להגיד אפונה זה כמו לשתוק כשאומרים ג'אז (בד"כ) מתכוונים לסקסופון.
אז זהו, שזה ממש לא נכון, ו-Fred Lonberg-Holm הוא הדוגמה לכך.
הולם מנגן ג'אז, פרי ג'אז ואילתורים על צ'לו, לא ממש הכלי הראשון שבא לראש כשחושבים על ג'אז. כשחושבים על נוקטורנו, מועדוני ג'אז ניו-יורקים וסאות'נ'קומפורט, לא בטוח שהולם הוא הבחירה הראשונה כפסקול. אבל כשמדברים על למתוח את גבולות הז'אנר, הולם הוא דוגמה הולמת. המשך קריאה…
טוב, כמו שאתם רואים, לא כתבתי בבלוג מזה זמן מה, זה נובע מעומס בשל לימודים, להקה שמוציאה אלבום ועוד כל מיני דברים. אני מקווה שבימים הקרובים הכל יתיישר והבלוג יחזור לפעילות מלאה. כך או כך, הבטחתי כל סופ"ש שיהיה מיקסטייפ חדש, וביי-גאד, אני מתכוון לקיים.
הפעם, מיקסטייפ עם דברים חדשים שמצאתי בלאסטאףאם, אלבומים חדשים של ווילקו (ייכתב בקרוב), סיקס אורגנז (ייכתב בקרוב), סטיבן אר סמית (אותו הבקרוב + ראיון מסקרן!) ועוד דברים ישנים וחדשים.
Jay Bennet, שהיה המולטי אינסטרומנטליסט של ווילקו עד שבעטו אותו במהלך Yanquee Hotel Foxtrot (בעיטה שתועדה יפה ב I'm Trying To Break Your Heart – A movie about Wilco) – מת בשנתו.
לפי ה Chicago Sun-Times, סיבת המוות לא ידועה. בנט הגיש בתחילת החודש תביעה נגד ג'ף טויידי והחברים מווילקו, על סך של 50,000 דולר, כספים שהיו אמורים, לטענתו, לעבור אליו. הוא היה בן 45 כשמת.
עבורי, בנט היה הרוח הקאנטרי-רוקית של ווילקו. בהשוואה לבירדז, אם רוג'ר מקגווין וכריס הילמן היו כותבי השירים הבולטים בתקופת הבירדז המאוחרת, היה זה גרהאם פרסונס שהביא להם את הקאנטרי-רוק בסיבוב. מספיק אם מסתכלים על הקפיצה האדירה מ AM הבתולי של ווילקו, לאלבום הכפול הנפלא Being There ומשם למאסטרפיס Summerteeth – ואפשר לראות מה הייתה ווילקו לפניו ומה אחריו. ואני מאד אוהב את ווילקו שאחריו, הווילקו האקספירמנטלית עם הגיטרות-רצח מבית מדרשו של ג'ים אורורק, שהתפוצצו עלינו בקטעים כמו Spiders ואחרים. אבל, זו עדיין ווילקו אחרת
ווילקו בימים אחרים, צעירים יותר
כשטווידי החליט לחזור טיפה לשורשים עם Sky Blue Sky, זה לא היה תקליט קאנטרי-רוק, אלא אינטרוספקטיבה מאד אישית של יוצר בודד ולהקת הליווי שלו. שלעצמו – תקליט מדהים. אבל חווית הביחד שהושגה ב Being There, הרעננות והכיפיות – לא חזרה. אז או שהם התבגרו מאז, או שפשוט ג'י בנט עזב.
חבל, כי הוא היה נגן מעולה, ואני מאמין שמי שיקשיב לאלבום הנפלא שלו מ 2006 – The Magnificent Defeat, יבין איזה כשרון אדיר הוא היה.
חבל, כי הייתה לי פנטזיה כזו, שווילקו בעוד 25 שנה, כשיעברו כזו כברת דרך, יעשו מתישהו תקליט ויתאחדו עם ג'י בנט, ויהיו שוב בני עשרים on the road, עם איזה תקליט קאנטרי-רוק משובח ואוורירי.
נו טוב, מקסימום נסתפק בעוד תקליט גדול מהחיים של ווילקו בוורסיה החדשה שלהם, החציר לא יגמר.
אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול ולא מאמין שכל כך הרבה שנים עברו. אבל השנים האלה נראות הרבה יותר מאשר עשר, הן נראות כאילו עולם שלם מפריד בין מה שהייתי אז למה שהיום.
אחד מהדברים הבולטים, הוא אופי צריכת המוזיקה וההקשבה לה.
טרום עידן האינטרנט, והיה טרום כזה, היה עידן מדהים בשביל צרכני מוזיקה. למונח Street date הייתה משמעות נרחבת. להרבה אנשים זה היה אומר שקי שינה מחוץ לחנויות המוזיקה (זוכרים את החנויות?), רק כדי להיות הראשונים שקונים את הדיסק החדש של (נניח) רדיוהד שהגיע רק עכשיו לארץ. לאף אחד לא היה מושג איך זה הולך להשמע ולא הכיר אף שיר ממנו, כי הכל חדש, אין הדלפות, אין רמזים, אין יו-טיובים.
פעם, לפני כעשר שנים, הייתי בצבא. למונח 'שעת ת"ש' הייתה חשיבות של כמעט האלוהות בהתגלמותה. בבסיס הטירונים של השריון, בשעת הת"ש, היו מספר עיתונים פזורים. יום אחד, במדור התרבות היומי, קראתי על אלבום חדש בהופעה, המתוכנן בקרוב, של הלהקה הכי טובה בעולם – רוקפור.
חטפתי את האמא של הנוגרה בראש, משלד המתכת של מיטת הקומותיים וככה נרגעתי כלעומת שקיפצצתי. מאז, כל נגיעה בעיתון, הייתה בסימן חיפוש לאיזכור על האלבום החדש של רוקפור. אין שום מקום אינפורמציה כדי לדעת מתי הוא יצא. הימים, טרום עידן האינטרנט.
יום שישי, בוקר מעפן, מסדר חדרים, בודקים שהכל נקי. אני יושב ברחבה עם גלילון מפורק ומנקה לו הגרגיר שמאחורי הקפיץ הקטן ביותר, רק כדי שלא יחשבו שחיפפתי וישאירו אותי שבת. על הרצפה, עיתוני השבת שהובאו לכל אלה שכן יישארו בבסיס בשבת. אני מנקה את הנשק וגונב הצצות למדור התרבות. באמצע העיתון, תמונה ענקית של רוקפור עם הכותרת "טעם של מחלבה קטנה". אני קורא את השורות ולא מאמין. האלבום החדש מחכה לי בחנות. אני מקפצץ שוב. עולה לאוטובוס לת"א, לא נרדם מהתרגשות (אמיתי). נכנס לאוטו של אבא שבא לקחת מהתחנה, ופוקד עליו 'לקניון איילון, סופר זאוס'.
הוא לא מבין אבל אני לא יכול להתחיל להסביר. אני נכנס בצעדי גיבור חיל לחנות, שולף שטר וקונה את האלבום החדש שלו אני מחכה חודשים. דאז, לא ידעתי להתבעס על כך שאין רדיו דיסק ברכב.
עשר שנים אחרי, נראה שלמושג Street Date, יש חשיבות קטנה בהרבה. השירים ידועים בחלקם מראש, הכיוון הכללי נלמד כתוצאה ממעקב דרך המייספייס והתמימות בנושא הזה, כמו כל כך הרבה נושאים אחרים, נגוזה לאוויר לעולם שכולו טוב, ונשארת נחלתם של טרחנים כמוני שנשארו כדי לספר.
ולמה אני מדבר על כל זה? כי מהרגע ששמעתי על דיוידי חדש של Wilco שעומד לצאת, אני מרגיש כמו לפני עשר שנים, לא יכול להמתין, לא יודע כלום על הדיוידי, ומוכן להסתער על החנות ברגע שיגיע הטלפון המיוחל 'יאיר, הדיוידי פה'.
והסתערתי.
וגיליתי דיוידי מדהים. להקה בכושר שיא, עם סט שירים אדיר (בולטים בחסרונם Jesus etc, on and on ועוד כמה, לעומת זאת יש שירים אחרים אחד אחד). הביצוע ל Monday (מ-Being There) – מעולה. הפתיחה המתוזמרת ל Ashes Of American Flag פשוט מרטיטה.
הצילום מעולה וכך גם העריכה, שאוספת את קטעי ההופעות השונים (הדיוידי הוא צילום של מספר הופעות). ההצצה לחייהם וסיפוריהם האישים של החברים פשוט מרגשת. דיוידיז של הופעות זה סיפור בעייתי, כי להושיב מישהו בבית לראות הופעה, כשהוא על הספה, צריך לדעת איך. אני מחזיק בדיעה שתיעוד ההופעה של My Morning Jacket הוא אחד מהדיוידיז הטובים ביותר שיצאו, בקרב הלהקות שאינם קלאסיקות רוק. חיפשתי משהו ברמה הזו, עם סאונד כזה ולהקה שנראית ככה ומעבירה כזו אנרגיה.
ואז הגיע Ashes Of American Flags והשביע את ה-Crave.
אז אולי הציפייה שלי עושה מהדיוידי הזה נסים ונפלאות ואולי באובייקטיבית הוא מעולה, אבל כך או כך, כל כך הרבה זמן לא הרגשתי שוב ילד, כזה שמחכה שיפתחו את החנות ותהיה לו גישה לאלבום החדש של להקה X. התמימות הזו, כמה שהיא זרה ומתחילה להתנכר, עוטפת בחמימות אדירה, מחבקת ומחזירה את האמון שעם כל התמורות וההתקדמות הטכנולוגית, אני עדיין מעריץ בן 15 שילך אחרי הלהקה שלו באש ובמים, לטוב ולרע, בת"א ואם אפשר אז גם באוסטין.
